נזר הקודש - מנחות פט

לגוף האות, רק סבר דכל עיקר היקף גויל לא נאמר, אלא בתחילה בראשית הכתיבה, ובזה שאני הא דניקבה האות מעצם דין היקף גויל, והוא דכל ניקבה הוא לאחר הכתיבה, ומדויק זה גם בלשון הרמב"ם שכתב בפר"א מתפילין ה"כ וז"ל עור שהי' נקוב לא יכתוב על גבי הנקב וכו' ניקב העור אחר שנכתב אם ניקב בתוך האות כגון וכו' ניקב בירך של האות שד שנפסקה אם נשתייר מלא אות קטנה כשר יעוי"ש, הרי מבואר דכתב דבתחילה לא יכתוב על הנקב, - ומשמע אפילו באופן שישתייר שיעור אות עד הנקב מ"מ פסול לכתוב, והיינו דיש בזה חסרון מוקף גויל, אבל אם ניקב האות אחרי הכתיבה, כשר, - וזהו דלא כהירושלמי דמצריך גם גרידה בכדי שיהי' מוקף גויל, משום דש"ס דילן לא סבר לה, גם השמיט הא דאיתא בירושלמי שם מימרא דר"ח הי' הגימל מכלה את הגויל דבעי גרידה בכדי שישתייר שיעור אות עם היקף גויל, והיינו דכיון דהאריך כתיבת הלמ"ד, - נמצא דבתחילה הי' שיעור למ"ד עם היקף גויל, ורק מפני שהאריך בכתיבה, זה אינו גורם פסול, כן נראה ברור שיטת הרמב"ם. ט היוצא מזה דלשיטת הרמב"ם אינו מעכב מוקף גויל רק בתחילת הכתיבה, והא דפסול בניקב האות, ולא נשתייר שיעור אות חוץ לניקב לכאורה טעמא בעי, - דהלא כיון דע"כ אין כאן פסול מוקף גויל, כיון דנעשה אחרי הכתיבה, ודוחק לומר דבעצם האות ובשיעור האות פוסל גם בנעשה אח"כ, דאין זה במשמעות דבריו שמדייק דהקפידא הוא בתחילה, ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ, ומצאתי בקרית ספר להמבי"ט שכתב דאפשר דלא הוי פסול זה מדאורייתא כיון דבשעת כתיבתה היתה כתיבה שלימה ותמה יעוי"ש, וע"כ דהוקשה לו גם כן כמו שכתבתי, ואעפ"י שחידוש דין הוא אבל הסברא נוטה לזה, ולפי"ז אין הבדל בין מקום למקום בין אם נעשה בירך של האות בין נעשה למעלה אם רק נעשה אחרי הכתיבה אין כאן פסול מדאורייתא לשיטת הרמב"ם, ואין לומר דלמעלה בעצם האות חמור, דליתא דהלא אם לא נשתייר מגוף הירך שיעור לאות הרי"י כגוף האות ממש, וזהו דלא כמטה יוסף הובא בספר מעשה רוקח על הרמב"ם שמחלק בזה, דאין בסברא שום הבדל ביניהם, וזהו מה שמבואר לשיטת הרמב"ם בזה. - י כתב הב"י בסי' ל"ב וז"ל וא"ת והיכי מכשירין באיפסק שום אות בניקבא והא אמרינן בהקומץ כל אות שאין מוקף גויל לה מד' רוחותי' פסולה, וי"ל דלא איתמר אלא לפסול היכא שנדבקה באות אחרת, אבל היכא דאיפסק בניקבא לא, והכי דייק לשון רש"י וכו' ועוד י"ל דהא דמכשרינן באיפסק בניקבא היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב דכיון דכשנכתב היתה כשרה שהי' גויל מקיפה מארבע רוחותי' אם ניקבה אח"כ כשרה כיון שתחילתה היתה בכשרות, אבל כשבתחילת כתיבתה הי' שם נקב ונפסקה בו אעפ"י שיש בה שיעור אות פסולה, משום דמעולם לא הקיפה גויל יעוי"ש, - ושני התירוצים שכתב הב"י הם הם שיטות הראשונים רש"י והרמב"ם, היינו רש"י ללשון ראשון, ושיטת הרמב"ם, וכמו שנתבאר. - יא ובזה יש ליישב דברי השו"ע בסי' ל'"ב סעי' ט"ו וסעי' ט"ז שלא יסתרו אהדדי, - דבסעיף ט"ו כתב אם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה"א או הממ' כשר אפילו ניקב כל תוכו, אבל בירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף גויל, ובסעיף מ"ז דההכשר בנפסק אם נכתב בתחילה בכשרות, - ומשמע מזה דבאופן שנכתב בכשרות שוב אין כאן פסול כלל, ועי' בט"ז סקי"ד שעמד בזה בסתירה יעוי"ש, אבל נראה דבדברי השו"ע כנים, והוא לפי מה שכתב בב"י דלפירש"י בלשון ראשון אין הכרח דש"ס דילן לא סבר כהירושלמי, וממילא יש לחוש מזה, ולפי מה שביארנו הוי תירוץ ראשון שבב"י לשיטת רש"י בלשון ראשון, ולכן אעפ"י שלדינא מכריע כרוב ראשונים דאזלי כשיטת רש"י בלשון שני וזהו גם דעת הרמב"ם, וזהו לפי התירוץ השני שכתב הב"י דשאני אם בא הפסול בתחילת הכתיבה לבא אח"כ, וממילא הדין דלא בעינן מוקף גויל בניקב שבא אח"כ, וזהו שכתב המחבר לעיל בסט"ו דבניקב כל החלל אח"כ כשר, ומסיים אבל בירושלמי משמע דגם בזה צריך מוקף גויל, וכוונתו דיש לחוש לשיטת רש"י ללשון ראשון, והא דלא הכשיר גם בניקב בתוך ראות ממש, וזהו שמדייק הט"ז מדוע אינו מכשיר בנפסק האות גם בחוץ, אתי שפיר לפי מה שביארנו דע"כ הרמב"ם פוסל בזה ג"כ, - וכיון שלדינא תפס הב"י כהרמב"ם משום דרוב פוסקים סברי כן, להכי שפיר פוסל דנפסק בעצם האות בכל אופן, ואפשר שזהו מדרבנן וכמו"ש המבי"ט בקרית ספר, וכמו שנתבאר. - יב והנה דברי הט"ז לכאורה תמוה במה שכתב דהירושלמי ס"ל כתירוץ הראשון שכתב הב"י דהיינו דליכא פסול מוקף גויל אלא בדיבוק אותיות, ותמוה הרי בירושלמי פוסל גם בניקב בתוך החלל, ומצאתי בנו"ב מה"ק סי' ע"ה שעמד בזה בתמי' אבל נראה דכוונת הט"ז כך הוא דהירושלמי לא מצי סבר כהתירוץ השני, אבל אין כוונתו שסבר כתירוץ הראשון, - אבל הבדל יש בין תירוץ ראשון לשני, דלהתירוץ השני ע"כ ש"ס דילן פליג על הירושלמי, אבל לפי תירוץ הראשון אין הכרח לומר דש"ס דילן לא סבר כהירושלמי וכמו"ש הב"י לעיל להכי יש מקום לחוש לדברי הירושלמי, ועיקר תמיהת הט"ז על השו"ע מדוע אינו מכשיר בנפסק גם עצם האות, כיון דיש מקום להכשיר לפי תירוץ השני, אבל בזה נראה דאזיל בזה הב"י כפי פסקו של הרמב"ם, ומסתבר שהוא מדרבנן, וכמוש"נ. יג והנה הגאון בנו"ב שם כתב דהא דדיבוק אותיות פוסל מטעם חסרון מוקף גויל, לאו דוקא נדבקה אלא שצריך שתהי' גויל בין אות לאות, - ובאופן שכל הגויל ניטל בין אות לאות נמצא שרק אויר מפסיק בין אות לאות ולא גויל גם כן פסול עכת"ד, ודבריו תמוהין דודאי לא מצי סבר הירושלמי סברא זו דתירוץ ראשון שכתב הב"י דדוקא בדיבוק אותיות פוסל חסרון מוקף גויל, דלפי"ז יש להכשיר