נזר הקודש - מנחות פז

דהלא לפי הכלל שעיקר השתחואה זו דוקא בגמר עבודה, כמבואר בפר"ג דתמיד, יעוי"ש. והכא הגמר עבודה של עבודת פנים הוא הוצאת כף ומחתה, - והכא לא נאמר כלל יציאה, דהרי הפסוק ובא אהרן אל אהל מועד בפ' של יוהכ"פ פסוק כ"ג, שזה מיירי על דין הוצאת כף ומחתה, כמבואר שם ברש"י, עפ"י מסקנת הש"ס יומא, ובפסוק כ"ד כתיב ויצא ועשה את עולתו וגו', הנה יציאה זו מהיכל לעזרה, ויציאה זו בבגדי זהב, אבל לא נאמר יציאה כלל על הוצאת כף ומחתה, שזהו גמר עבודה דפנים. ז ולפי מה שמבואר דעיקר השתחואה זו שייכא דוקא בהוצאת כף ומחתה, הלא בפשיטות יש לומר דלא שייך להקשות ולדייק מזה מידי, והוא דהנה הרמב"ם כתב שם בעבודת יוהכ"פ פר"ד ה"ב וז"ל ואח"כ מקדש יו"ר וכו' ולובש בגדיו ומקדש ומוציא את הכף ואת המחתה, והנה לא כתב הרמב"ם בזה ויצא, וכיון שלא הזכיר היציאה, לכן לא הזכיר גם את השתחוואה השייכה להיציאה, והרמב"ם תפס לשון המשנה יומא ע', והוא פשוט. ח וע"כ הא דלא כתבו הפוסקים השתחואה זו, - הוא ג"כ מפני שהוא פשוט דבכל יציאה בגמר עבודה, כן היתה דרך היציאה, ומדוע יגרע ביוהכ"פ, וכמו שלא כתבו הפוסקים השתחואה בהקטרת הקטורת, דכל יום שבהיכל, - והיינו מפני שסמכו על המובן שזה היתה כבשארי הימים, ומובן מאיליו דיוהכ"פ לא גרע, וכן ע"כ גם ביציאה דלפני ולפנים, וביותר שמוכח כן מהסוגיא וכמוש"נ. דף כח אמר מר שבפנים ושבמצורע שלא לשמן פסולות והתניא בין וכו' כשרות וכו' אלא אמר רבא הא והא רבנן כאן להכשיר, כאן להרצות, והיינו דלעשות ריצוי אינו מרצה מטעם דשלא לשמה אינו עולה לחובה, אבל הכשר יש כאן מטעם דשלא לשמה הקרבן כשר, וה"נ בשלא לשמה כשרים השיריים באכילה, וכן מבואר ברש"י יעוי"ש, אמנם הרמב"ם כתב בפר"ה ממחוסרי כפרה ה"ז וז"ל נתן מתנות שבע שלא לשמן לא הורצה והוכשר המצורע עכ"ל, לשון זה משמע דעלתה לחובה, והלוג לא הורצה, ותמוה טובא הלא זה הוי היפך הכלל דשלא לשמה כשר ואינו מרצה, ובקר"א מצאתי שנדחק בזה, - - ודעתו דתרתי איכא דלא הורצה וגם הלוג פסול, יעוי"ש, ותמוה דמדוע לא יוכשר הלוג. הלא לא גרע מאילו כל הקרבן שלא לשמה דג"כ כשר. ונראה דכוונת הרמב"ם דהלוג אינו מרצה מטעם שלא לשמה דאינו פועל ריצוי, וכמובן שצריך להביא אחר, אבל אינו צריך להביא אשם אחר, ועל זה כתב והוכשר המצורע, היינו שעל ידי זה שיביא לוג אחר יוכשר המצורע, ודין זה כהא דנשפך הלוג, ודינו מבואר ביומא ס"א. דף כט אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן מאי דכתיב על המגורה הטהורה שירדו מעשי' ממקום טהרה אלמ"ע על השולחן הטהור וכו' כדר"ל וכו' אלא מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים וכו', ויש לעיין לשיטת הרמב"ם שכתב בפר"ט מכלי המקדש ה"ז דהדלקת הנרות כשרה בזרים, והיינו דהטבה צריכה להיות בכהן, והדלקה כשרה גם בזר, וכתב שם אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן, ומשמע מדבריו שמותר לכתחילה, והראב"ד השיג וכתב וז"ל א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקם אלא שאם הדליקן כשרותן יעוי"ש, מבואר שדעת הרמב"ם שמותר כן לכתחילה, והנה לפי"ז למאן דמכשיר מנורה גם בשל ע וא"כ להרמב"ם לא הוי כלי עץ העשוי לנחת, ומקבלת טומאה, ודינה כמו שלחן, ושפיר איצטרך קרא למימר מנורה הטהורה, ללמדנו זה גופא דמותר לטלטלה לכתחילה בכדי להדליקה גם זר, וביותר תיקשה דר' יוסי ב"ר יהודה דריש דהמנורה ירדה מן השמים כמו שמבואר הכא והוא סבר דעושין מנורה של עץ כמבואר לעיל כ"ח ע"ב, ומשמע דדריש המנורה הטהורה שירדה ממקום טהרה, וקשה מדוע לא יליף ריבר"י מזה שמותר להוציאה לחוץ ליתן לזר להדליקה- ומזה משמע כהראב''ד שאסור להוציאה לחוץ ולהדליקה שם. והנה הראב"ד הוי בזה לשיטתו דכתב בפר"ג דכלים דהשיג שם על הרמב"ם דכתב כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה אפילו אם אינו מקבל אלא דבר מועט [דהיינו אף דאין לו ארבעים סאה] והשיג הראב"ד שם וכתב א"א דבר זה איני יודע מאין הוציאו אלא משולחן של מקדש וממנורה שהקשו עליהם כלי עץ העשוי לנחת ואעפ"י שאין להם ארבעים סאה וכו' שאני התם דאיכא איסורא בטלטולה יעוי"ש הרי כתב מנורה דאיכא איסור לטלטלה, והיינו דאזיל לשיטתו דאסור להוציאה לחוץ ולהדליקה, להכי חשיב מנורה, אבל זה תמוה הא מנורה שהיא של מתכת בלא"ה מטמא אפילו בשעשוי לנחת, ומצאתי בטו"א לחגיגה כ"ו שעמד בזה, אבל יש לומר דכוונתו לריבר"י דאמר דאנשי בית חשמונאי עשאוה בשל עץ. אבל זה תמוה בהא דקאמר דהש"ס אמרה כלי עץ העשוי לנחת גם על המנורה אעפ"י שלא מצינו זה בש"ס על המנורה, אלא על השולחן, ואדרבה הסוגיא אימרת דדוקא על השולחן אמרינן כן, ולא על המנורה, אבל ע"כ כוונת הראב"ד דלריבר"י הי' ראוי לומר כן גם על המנורה אם לאו מהאי טעמא שאסור לטלטלה ולהוציאה לחוץ. - ובזה יש לעיין במהרש"א בח"א בשבת כ"א שהקשה על הרא"ם שכתב דעשו מנורה של עץ הא נטמאת בנגיעה שהרי הי' למנורה בית קבול יעוי"ש, אבל זה לא קשה לשיטת הראב"ד מטעם דהוי כלי עץ העשוי לנחת ואינו מקבלת טומאה. א כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותי' פסולה, ופירש"י שמודבקת באות אחרת והיינו דקתני כתב אחד מעכבן כלומר הלכות משפט אות אחת יעוי"ש, מבואר מדברי רש"י דחסרון מוקף גויל הוא דוקא בדיבוק אות לאות, משמע אבל בחסרון גויל לאות עצמו אינו פוסל, והנה כן יש להוכיח גם כן מסוגיא דלקמן בהא דאיפסקא לי' כרעא דוי"ו דויהרג בנוקבא אתא לקמי' דר"ז א"ל זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש אי קרי לי' ויהרג כשר