נזר הקודש - מנחות פו

עד שיצאו גם נשים ידי מצוה זו, ולענין אם רוצה אדם לחזור וליטול עוד פעם מפני קיום מצוה, - לדעתי יכול אדם לעשות כן, וזהו לשיטת רש"י, אבל אשה אינה יכולה לעשות כן לחזור וליטול מפני שתהי' תרתי דסתרי בגוף אחד, דלשיטת רש"י אינה במצוה זו כלל, ולר"ת בלא"ה אין מצוה לחזור וליטול, וממילא אסורה בטלטול. - עמוד ב מבית לפרוכת למ"ל דהיכל מחייב מבל"פ מבעי', וקשה להפוסקים דסברי דמותר לכנס להיכל להשתחות דלמא רבתה תורה מבית לפרוכת שיהי' חייב בכניסה להשתחות, דבהיכל מותר, ומזה הוכיח הגאון בטו"א שלהי חגיגה דע"כ בהיכל ג"כ אסור כניסה לצורך השתחואה, יעוי"ש, וכן כתב לדייק גם הגאון בספר קרן אורה בחידושיו למנחות, יעוי"ש, וכבר קדמו בטו"א, ומכח זה החליטו דהשתחואה בהיכל רק בגמר עבודה, וזהו כשיטת הסמ"ג, ובזה מיושב הא דפריך הגמ' שפיר דלמ"ל קרא מבל"פ היכל מחייב מבילפ"ר מבעי', והיינו משום דהיכל ומביל"פ שניהם שווים, ואם אמרינן דמביל"פ אין שום השתחואה אפילו בגמר עבודה, א"כ אכתי כש"כ יש להקשות מאי פריך הש"ס, הלא יש לומר דהתורה רבתה דמביל"פ שיהי' חייב בה גם בהשתחואה בגמר עבודה, והיינו לומר שאם השתחווה, וממילא שהה שם בהשתחוואה ללא צורך, הרי הוא בלאו דלא יבוא, דבהיכל שרי, - ובמביל"פ כיון דבלא"ה אסור, א"כ רבתה תורה להיות באזהרה, וע"כ מוכח דהיכל ומביל"פ שווים בזה, וכל שמותר בהיכל, דהיינו השתחואה בגמר עבודה, וגם מצוה איכא בזה, שהוא דרך שירות בכך, ע"כ דישנו לדין זה גם במכיל"פ, ואין זה בכל השנה, שאסור כניסה, וע"כ זה ביוהכ"פ, בגמר עבודה, - וא"כ מוכח דדעת הגאון בעל טו"א והקרן אורה דהיתה השתחואה בגמר עבודה ביוהכ"פ. א והנה ראיתי לחכם אחד שכתב דבאמת ביוהכ"פ ליתא כלל להשתחוואה, והוא מטעם דהביאה והיציאה לפנים הוויין מסדר וקיום של עבודת יוהכ"פ הנעשות בבגדי לבן, - והיינו דהיציאה הוי גם כן עבודה, וממילא בעינן הכשר עבודה גם ביציאתו, והשתחוואה אינו ראוי לעבודה כיון שהוא בפישוט ידים ורגלים, וחסר בזה עמידה, עכת"ד, אבל זה ליתא דע"כ אם בעינן ביציאה השתחוואה, - והיינו מפני שזהו דרך עבד כשגמר עבודתו לרבו, ולפ"ז כשאמרה תורה ויצא ע"כ גם כן הביאור כדרך יציאה, - והשתחוואה בכלל יציאה הוא. ב ומה שכתב דבעינן הכשר עבודה כל זמן היותו שם, הנה זה תינח בביאתו שמה. אפשר לומר דיוכר זה בתור עבודה מפני שהוא למטרת עבודה, אבל אחרי גמר עבודה למה בעינן הכשר עבודה, - כיון שמעתה חל עליו דין יציאה ולא דין עבודה, - והשתחוואה ג"כ נכלל ביציאה, - ועוד להפוסקים דסברי דמותר ליכנס להיכל להשתחוות מטעם דהשתחוואה עבודה חשובה מטעם עצמותה, א"כ מדוע לא אמר נן דעבודה זו' דפישוט יו"ר אינו מגרע את היציאה, אף אם אמרינן דהיציאה ג"כ עבודה היא, ועוד דע"כ הא דלא נחשבה השתחוואה ראויה לעבודה שהוא מטעם חסרון עמידה, זהו דוקא רק לגבי עבודה אחרת דכתיב בה לעמוד ולשרת, אבל השתחוואה שהיא עצמה עבודה חשובה מצד עצמה, והיינו שדרכה בכך, וא"כ למה יגרע ביציאה זו דיוהכ"פ, שתהי' יציאה באופן זה דהשתחוואה, שגם היא בעצמה עבודה חשובה, ואין כאן גרעון כבוד כלפי מעלה, אלא אדרבה יתרון הכשר. ג ועל עיקר החידוש שמחדש דכל משך הזמן של ביאה ויציאה ג"כ בכלל כפרה, והוא מזבחים פ"ג לכפר אעפ"י שלא כיפר, ופירש"י שם משעת ביאה, הנה זה לא דייקא דע"כ עיקר הלימוד שם הכוונה טרם נעשה הכפרה, דע"כ כן הדבר בכוונת התורה בהחחלת הקטרה דהקטורת, וזה נקרא לכפר ולא כיפר, - וכוונת רש"י שכתב בשעת ביאת המכפר, הוא לא דוקא, ועיקר הכוונה טרם כפרה, והיינו דרש"י מפרש כפי לשון הקרא שנאמר בבואו, אבל הכוונה העיקרית בבואו לכפר, היינו טרם נעשית ההקטרה, ועוד דאם נפרש בבואו דוקא, א"כ קטורת דכל השנה שנלמד מיוהכ"פ, כמבואר ביומא מ"ד, וזה מוכרח שם בסוגיא, וכמו שמבאר שם הגאון בגבו"א, וא"כ מדוע לא נלמד מיוהכ"פ דגם כן הדין דבבואו דוקא בעינן גם בכל השנה בהקטורת שבהיכל, - וע"כ הכוונה בבואו דגם התחלת הקטרה אסור לכל אדם להיות שם, ומדויק לשון הרמב"ם פר"ג מתו"מ ה"ג שכתב בשעת הקטרה, דהכוונה מראשית הקטרה עד שתעלה תמרתו, וזהו מעיקר הדין. ד ועוד דלדבריו תיקשה מדוע כתב הרמב"ם בהלכות עבודת יוהכ"פ פ"ד ה"ב וז"ל בשעת הקטרת הקטורת בקדש קדשים כל העם פורשים וכו', הרי מבואר דגם ביוהכ"פ הדין דרק בשעת הקטרה נוהג דין פרישה מהיכל, ולא מקודם, וע"כ מפרש בבואו התחלת הקטרה, והא דבאמת כתיב בבואו הוא מפני שזהו על דרך ההווה, והרגילות, דהרי בהכרח היו מוכרחין לפרוש תיכף בבואו דהרי היאך יוכלו לידע בצמצום התחלת הקטרה, דהרי אין שם שום איש שיודיעם, ואם הי' באפשרות להודיע בצמצום שעת התחלת הקטרה, דאז לא כתבה תורה בבואו, אבל מפני איסור כניסה לכל אדם שם, וממילא מפני ההכרח כן הדבר, ועל זה כתבה תורה בבואו, ומצינו שהחמירה תורה מפני זה, והוא כמו שכתב הרמב"ן במלחמות ליומא דהא דכה"ג מכנים בעצמו המחתה, אעפ"י שגם אחר כשר להכניס, וגם להיות חותה בה, אבל מפני איסור כניסה מוכרח הוא הכה"ג בעצמו להכניס וחותה, - הנה כן כתבה תורה בבואו מפני יראת הצמצום. ה והנה אפשר לומר אשר עתה אחרי שכתבה תורה בבואו, ממילא נעשה זה לדין ואזהרה ו מוזהרים על זה, אבל אין זה דין מצד עצמו, וממילא אין ללמוד מזה לקטורת דכל השנה כולה, ומובן ממילא אשר אין ללמוד מזה דהביאה בעצמותה מראשית ביאתו היא נחשבת לעבודה מצד דין יוהכ"פ. - ובעיקר הדבר הא דיציאה וביאה, לענין השתחוואה, נראה דבלא"ה לא שייך הכא