נזר הקודש - מנחות פד

ולפיכך אמרו שאעפ"י שפסגו ולא אגדו כשר, ואעפ"י שאגד בידי שמים לא שמי' אגד לית לן בה דהא אין אגד מעכב, יעוי"ש, אבל קשה מה שכתבנו לעיל, ו וביותר לדברי הרמב"ם תיקשה שמשמע שהכריכה מעכבת, וכדלעיל. ג ונראה לבאר לפי מה שכתב הריטב"א בסוכה י"ג וז"ל ומיהו אנן הא כתיבנא דודאי אזוב דמצרים צריך אגד גמור בחוט, ומתניתין דמסכת פרה באזוב של פרה היא שנוי' דלא כתיב בה אגודה, ואע"ג דכתיב קיחה קיחה, רבנן סברי דלא גמרינן קיחה מאזוב דמצרים לאזוב דפרה, תדע דלא גמרינן קיחה קיחה דלולב מאזוב כדאיתא לעיל, ואילו הוי גמירי גז"ש דקיחה קיחה בין ללולב בין לאזוב דפרה הוי גמרי לי' וכו' אלא ודאי דרבנן לא גמירי גז"ש דקיחה קיחה כלל לענין שיהא אגד מעכב אלא לענין שיהא לולב ואזוב פרה ראוי לאגד הן בשלשה קלחים הן בשנים וכו' יעוי"ש, הנה יוצא מזה דכו"ע סברי גז"ש דקיחה קיחה, אבל כיון דנאמרה הגז"ש בלשון קיחה ולא בלשון אגודה, לכן אין ללמוד מזה אלא לקיחה, ולא לענין אגודה, ומבאר לנו רבינו הריטב"א דהפירוש של הגז"ש נאמרה לענין ראוי לאגודה. ד ובזה יבואר לנכון דברי רב חנן בר רבא דמחלק בין יש לו לאין לו, דביש לו כל הד' מינים דהוי ראוי לאגודה אז אין האיגוד מעכב, אבל כשאין לו דאז אינו ראוי לאיגוד, אז האיגוד מעכב. ה אמנם בפרה ע"כ אין לומר דבאופן שיש לו המינים דלא ליבעי כריכה ביחד כמו גבי לולב, והיינו דשאני הא דפרה מלולב, דבשלמא בלולב שפיר משכחת לה ויצוייר הלקיחה בזה אחר זה, משום דהוי ראוי לאגודה בין קודם נטילה בין לאחר נטילה, משום דגם לאחר נטילה המין עדיין בעין, וכל שעה ושעה ראוי לאיגוד, וגם כשנוטל המין האחרון הנה גם המין שנטל מקודם עוד ראוי להיות באיגוד, וממילא על כל מין ומין קרינן ראוי לאיגוד, ויוצא י"ח, ואעפ"י שאינו מחויב ליטול עוד פעם המין שנטל מקודם, אבל כיון שטרם יצא י"ח לולב עם כל מינים להיות לקיחה תמה ממילא טרם נתבטל החיוב מכל וכל גם מהמינים דהנטילה הקודמת בכדי לקיים ולקחתם לקיחה תמה, וממילא מישך שייכי כולם גם עם המין האחרון שנוטל באחרונה, וממילא כולם שייכי להיותם בחיוב אחד בהדין ראוי לנטילה, ו והנה תצא מזה גם בלולב אם לאחר שנטל מין אחד נאבד או נשרף דעתה שוב המין השני והשלישי אינו ראוי לאיגוד, קרינן לזה אין לו, ואינו יוצא בנטילה, וזהו דין חדש, אבל לדעתנו הוא ברור ונכון, ובזה יהי' שוה לולב לפרה, וכמוש"נ. א נסתפקתי בדבר מצות ד' מינים אם יש מצוה בנטילה כל פעם ופעם, והיינו דהנטילה הראשונה חובה ושאר הנטילות רשות, אבל יש מצוה בנטילת], או"ד דאין קיום מצוה כלל יותר מהנטילה הראשונה. ב הנה הסברא נוטה דיש קיום מצוה בכל פעם ופעם שנוטלן, וזהו כמו שכתבו התוס' בר"ה ט"ז ע"ב ד"ה ותוקעים וז"ל וי"ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכו' יעוי"ש, והנה משמע מדבריהם שיכול גם לברך עוד פעם כמה שירצה, מדמדמה לולב לברכת כהנים, וכמו שיכול לברך ברכת כהנים כמה שירצה, הנה כן יכול לברך גם על הלולב כמה שירצה, - ואעפ"י שיש לומר דשאני ברככ"ה שהברכה הוא עצם המצוה, אבל עכ"פ מדחזינן שיכול לעשות כמה פעמים, היינו מצוה כזו אעפ"י שיש בה ברכה, הנה מסתבר שיכול לברך גם ברכה בכל פעם מהנטילה, אבל עכ"פ מבואר בתוס' להדיא דיש מצוה בנטילה כל פעם ופעם. ג והנה יש להעיר מסוגיא דסוכה מ"ו ע"ב אמר לי' ר"פ לאביי מ"ש סוכה מאתרוג, א"ל סוכה דחזיא לביהש"מ וכו' אתרוג דלא חזי לביהש"מ, ופירש"י סוכה דחזיא לביהש"מ שהרי מצותה כל היום, אתרוג דלא חזי לביהש"מ משיצא בו שחרית, יעוי"ש, הרי משמע דמשנטל פעם אחת שוב אין לו שייכות עם האתרוג עוד כל היום, ואם אמרינן דמצוה איכא בכל פעם שנוטל, א"כ אפילו אחר שיצא בו אכתי איכא בו ענין מוקצה אם ירצה לקיים המצוה דנטילה עוד פעם, אבל אפשר לומר דכיון דדעתו למיכל א"כ מתייאש הוא מליטול עוד פעם, להכי לא שייך לומר בזה מוקצה, משא"כ סוכה דלא תלי בדעתו מטעם דכיון דאי מתרמי לי' סעודתא מחויב הוא בסוכה. ד אמנם תמוה מהא דאיתא בירושלמי פר"ג דסוכה הי"א וז"ל דאמר ר' אילא ותניי תמן כך הי' המנהג בירושלים אדם הולך לביה"כ ולולבו בידו וכו' הניחו לארץ אסור לטלטלו אמר ר' אבון זאת אומרת שהוא אסור בהנאה, יעוי"ש, וכן תניא בתוספתא דסוכה פר"ב ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג כיון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו, יעוי"ש, וגירסת הגר"א כן בברייתא הקודמת שם בתוספתא, והנוסחא כדתניא בירושלמי, יעוי"ש, - ואם אמרינן דיש מצוה בכל פעם דהנטילה מה שייך לומר מוקצה על דבר שעומד לעשות מצוה בו. ה והנה תמהני טובא על עצם הדין דהתוספתא והירושלמי ממשנה ערוכה סוכה מ"ב מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה, ומחזירתו למים בשבת, ר' יהודה אומר בשבת מחזירין ביו"ט מוסיפין, ובגמ' פשיטא מה"ד הואיל ואשה לאו בת חיובא היא לא תקבל קמ"ל, יעוי"ש, ובפירש"י וז""ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל, וכן פסק הרמב"ם בפר"ז מלולב הכ"ה, ובשו"ע סי' תרנ"ב, הרי חזינן דליתא תורת מוקצה בלולב כלל, ותמוה טובא שלא מצאתי למי שיעורר בזה, וצע"ג. ו ומתוך חומר הענין נראה דלא לחנם דייקו בירושלמי הניחו לארץ. ונראה דהכוונה אם בדעת הבעלים שלא ליטול עוד בזה היום, נעשה עתה מוקצה, ותרתי בעינן שיניחו לארץ וגם שיסיח דעתו מליטול עוד, והנה כל זמן שהלולב בידו אין כאן מוקצה, דהרי רשאי לטלטלו עד המקום שרוצה להניח, כמו שהדין בכל מוקצה, כמו שכתבו התוס' ביצה ג' ע"ב ד"ה אבל, לכן כשיש בזה שתים, היינו