נזר הקודש - מנחות עט

בהא דביסא שליכא סברא זו דהרי בלא"ה הטומאה אינה הולכת מהאוכלין, וא"כ שפיר י"ל הכא שבע לה טומאה, ולא חיילא טומאה שניי' על טומאה הראשונה, נמצא דהוי הכא הספק אליבא דכו"ע. ה והא דפשיט הכא אביי מהא דסדין אעפ"י שלפי"ז יש לחלק ולומר דהנה בהא דסדין שאין טומאתו נצחיות, דהרי יש לו טהרה במקוה ובנגיעה בתרייתא הרי מעכב הטהרה מלחול ולא דמי לאוכלין שבביסא, דאין לה טהרה עולמית, ליתא דדוקא בטו"מ שייך לומר בזה דכיון דמעכב הטהרה מלבוא, והתם הטהרה כבר התחילה לבוא תיכף כשפירש מן המת הקודם להכי שפיר י"ל דזה נקרא הוספת טומאה, והיינו כמו שכתבנו דבטו''מ, עיקר הטהרה תלוי' בימים, ולהכי שייך לומר דתיכף כשפירש מן המת כבר הטהרה ממשמשת ובאה, והטומאה הולכת, משא"כ בסדין שעיקר טהרתו במקוה, וכל זמן שלא טבל הרי הטומאה בתקפה, ושפיר קרינן. שבע לה טומאה, - ומדחזינן דטמא טומאת מגע מדרס ע"כ חזינן דאתי טומאה וחיילא על טומאה ולא אמרינן שבע לה טומאה, וגם אם יש איזה יתרון של תקיפות טומאה לאוכלין מהא דסדין, אמנם מדחזינן שאתי טומאת מגע מדרס שהיא טומאה קלה לגבי מדרס עצמו דהוי אב הטומאה, וטומאת מגע הוי ראשון לטומאה, ואתי טומאת מגע שהיא טומאת קלה וחיילא על טומאה חמורה, א"כ פשיטא דאתי באוכלין נגיעה בתרייתא וחיילא על נגיעה הראשונה שטומאתן שוה, דהרי אפי' אם נחליט דטומאה שבאוכלין יותר תקיפה ואלימא, מ"מ מדחזינן שטומאה קלה חלה על טומאה חמורה בטומאה שיש לה טהרה, א"כ כש"כ שאתי טומאה וחיילא בטומאה שהיא שוה לראשונה, אפי' בטומאה שהיא יושבת בתקיפות יתירה כטו"א שהטומאה היא נצחיות, ורבא השיב דשאני בין טומאה דבבת אחת, כהא דסדין לטומאה שבזה אחר זה, כהא דביסא, ולהכי הוי ספק בהא דביסא. ו ואין להקשות היאך מביא אביי ראי' מהא דסדין דלא אמרינן שבע לה טומאה מהא דטמא מגע מדרס כשנעשה מהסדין וילון, דהלא מאי ראי' היא, דהלא מצינו גם באיסורין שאין איסור חל על איסור, ומ"מ אמרינן דהאיסור האחרון מתלא תליא וקיימא, וכשהלך איסור הראשון, בא איסור האחרון וחייל, עי' יבמות ל"ב, וה"נ אית לן לומר בסדין שהי' טמא מדרס וגם מגע מדרס, רק המגע לא היתה לה יכולת לחול מפני טומאת מדרס, אבל כשנעשה וילון וטהור מטומאת מדרס אתי טומאת מגע וחיילא [ובספר קר"א עמד בזה בצ"ע] אמנם אתי שפיר, דאין זה דמיון לאיסורים, - דבאיסורים דהוי איסור גברא הרי בודאי עצם האיסור חל על האדם, דהרי האיסור איתא בתורה, ורק על הדבר הנאסר, אינו יכול לחול מטעם דאיסור הראשון מונע אותו מלחיל, ולהכי כשנפקע האיסור הראשון והלך לו, בא האיסור האחרון, אשר ישנו בעולם, וחיילא, משא"כ בטומאה דאנו דנין על החפץ אם נטמא בנגיעה זו, ואם אמרינן דהנגיעה זו לא הכניסה טומאה, א"כ הרי הלכה נגיעה זו לאבדון, וליתא במציאות העולם, וא"כ היאך תחזור אח"כ לתחי' להיות נגיעה ולעשות טומאה, [וכזה מבואר בר"ן נדרים י"ז לענין נזירות] ושפיר הוכיח אביי מזה דלא אמרינן שבע לה טומאה לפי סברתו דלא מחלק בין בב"א לזא"ז, ושפיר פוסק הרמב"ם כרבא דספיקא הוי אמרינן שבע לזה טומאה. ז והנה בטומאה יוצא מגופו לא אמרינן שבע לה טומאה כמבואר בתוס' חולין ע"ב בשם הרב ר' שמשון יעוי"ש, ונראה ראי' לזה מהא דמצינו נדה ל"ה דטומאת זיבה חלה על מצורע, אעפ"י שהתם ליתא הוספה בהטומאה, וע"כ משום דזיבה הוי טומאה שיוצאת מגופו, ומה"ט בעינן קרא להא דאין מסגירין את המוסגר בנגעים כמבואר בר"ש בפ"ג דנגעים מ"א דילפינן זאת מהקרא, וע"כ דאי לאו הקרא הו"א דאתי טומאת נגע בתרייתא וחיילא על טומאת נגע קמייתא, והיינו דלא אמרינן שבע לה טומאה בטומאה היוצאת מגופו, - ומסופקני לענין דיעבד אם הסגיר את המוסגר אם אהני מעשיו, ולשון התו"כ דאמר אין זקוק להסגיר משמע לכתחילה והרמב"ם בפר"ט מטו"צ ה"י כתב בלשון אינו רשאי יעוי"ש, משמע דרק משום דררא דאיסור יש בזה, ולענין דיעבד יש לעיין דאולי מהני, ואולי תליא בפלוגתא דאביי ורבא אם כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אם עביד, אם מהני, - אבל לפי"ז תיקשה א"כ איכא נפק"מ בין אביי ורבא, ושם בתמורה לא משכחינן נפק"מ בין אביי ורבא. ח ובזה יש להעיר בהא דכתב בש"ש ש"ה פר"ד להוכיח מדברי ר"ת כתובות ע"ה דמחזיקין מאיסור לאיסור מהא דכתב דמיירי דנזקק מטומאת וכו' יעוי"ש, ובאמת יש לחלק דשאני טומאת נגעים דלא אמרינן שבע לה טומאה, וממילא שייכא חלות טומאה על טומאה, וממילא כחדא נינהו, ושני' בראשונה מישך שייכא, - משא"כ באיסורין דקיי"ל א"א חע"א, וביותר בדין אין מחזיקין מאיסור לאיסור, דהאיסור האחרון יבוא אחרי עקבות הראשון דהיינו באופן שהראשון הלך, ואז יבוא השני במקומו, דשפיר שייך לומר בזה אין מחזיקין מאל"א, ואין זה שייכות להא דטומאת נגעים, וכאשר ביארנו. א דף כה עון טומאה שהותרה מכללה בציבור, - האי הותר מכללו היינו שגם דין הקרבה איכא בזה, ומותר לכתחילה וגם מצוה איכא, דבלא"ה לא שייך הותר מכללו, - ובזה יש לדייק הא דכתבו התוס' בד"ה הא דקומץ גם כן הותר מכללו מטעם דאין בו משום פיגול, - וזה תמוה, דהתם בודאי אסור להקריבו מטעם דעכ"פ יש בו פסול, - והנה במנחת כהנים ומנחת נסכים דליכא קומץ כלל אפשר דבזה אין שום פסול, - ועי' במל"מ בפר' י"ח מפסוה"מ הלכה ז'. ב שהותר מכללו בבמה, ופירש"י שנאסר יוצא במשכן הותר בבמות נוב וגבעון דאין שם קלעים, ויוצא דנאסר במשכן וכו' יעוי"ש, - והנה עיקר כוונת רש"י לפרש דלא שייך הותר מכללו רק אם בתחילה הי' בכלל איסור, ולהכי פירש דאיסור יוצא הי' במשכן, ואח"כ הותר בנו"ג, - אבל עיקר דברי רש"י דפירש דלא הוי איסור יוצא בנו"ג תמוה