נזר הקודש - מנחות עח

ב והנה לכאורה אפשר לומר דשאני הכא בעשרון שחלקו והניחו בביסא וחזר טבו"י ונגע באותו טמא דאז אם אמרינן דחלה טומאה בתרייתא על הטומאה קמייתא, א"כ יהי' הוספה ג"כ דהרי בנגיעה בתרייתא יתוסף טומאה על החלק החצי' מעשרון שהי' טהור עד עכשיו, ולפי"ז תיקשה ביותר על סוגיא זו דמה פליגי בזה אם אמרינן שבע לה טומאה, הלא כיון שאיכא הכא הוספה בנגיעה בתרייתא, ובמקום דאיכא הוספה לכו"ע בין לר"ט ובין לר"ע אמרינן דחיילא טומאה על טומאה, אבל ליתא לפרש הכי דהכא אין לדון הוספה כיון דלא מצי אתיא טומאה וחיילא על החצי העשרון השני' רק אם אמרינן מקודם דחיילא טומאה של נגיעה שניי' וחיילא על החצי העשרון הראשון שכבר נטמא, ואם אמרינן דבאמת שבע לה טומאה, והנגיעה בתרייתא לא חיילא על נגיעה דטומאה שמכבר, ממילא ליתא הוספת טומאה מאומה, וא"כ צריכין אנחנו לדון על הסיבה שמקודם, ואין דנין מהמסובב על הסיבה, ומצינו בדוגמא הא דכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפר"ג דכריתות מ"ג וקורא לזה נקודה הנפלאה דכתב שם דלהכי לא אמרינן דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף משום דכל כולל צריך לומר מגו דחל על זה חל על זה, וצריך לחול מקודם על הכולל, ונודע דהנאה מכלל אכילה, וא"א לתפוס בדבר המאכל איסור הנאה רק אם חל מקודם איסור אכילה, והיאך תאמר מגו דחל על הנאה חל אח"כ על אכילה, דטרם תאמר איסור הנאה צריך אתה להסכים מקודם על איסור אכילה, מלבד בהקדש הוי איסור הנאה איסור מוסיף יען דשם אינו נאחז איסור הנאה באכילה דבהקדש חל איסור הנאה אף בעצים ואבנים של הקדש דלא שייך גבייהו אכילה עכת"ד יעוי"ש, וזהו כמו שכתבנו דלא שייך הוספה בשביל המסובב שאח"כ כיון שמקודם צריכין לדון על הסיבה, ובסיבה ליתא שום הוספה, אבל זה תיקשה דהלא כבר פליגי בזה תנאי ר"ט ור"ע ויש לפסוק כר"ע אף במקום ר"ט כמו"ש הרא"ש בסנהדרין פר"ד אות ה' יעוי"ש וא"כ אית לן לומר שבע לה טומאה, ולא אתי טומאה וחיילא על טומאה במקום דליכא הוספה בנגיעה בתרייתא. ג וגם פסקי הרמב"ם תמוה דאילו בטו"מ פוסק דטומאה חלה על טומאה אפי' בליכא הוספה כמבואר בפר"ה דנזירות הי"ז דפסק בנזיר שנטמא וחזר ונגע במת חייב שתים, הרי חזינן דסבר דלא שייך שביעה בטומאה וחלה טומאה על טומאה, ואילו בפרי"ב מאבוה"ט ה"י פסק בהאי בעי' דביסא דספק הוי אם חלה טומאה על טומאה, והנה לכאורה אפשר לומר דשאני במת דאיכא הוספה בנגיעה שניי' לענין טומאה בחיבורין, דהרי בשעה זו שנונע במת אם יגע איש אחר בו ג"כ יטמא טומאת שבעה, והמל"מ כתב בפר"ה מטו"מ דזהו כוונת התוס' בנזיר מ"ב יעוי"ש, אמנם כל זה אתי שפיר אם אמרינן דטומאה בחיבורין הוי דאורייתא, - משא"כ הרמב"ם דסבר הטומאה בחיבורין לאו דאורייתא כמבואר בכס"מ פר"ה דטו"מ ה"ב יעוי"ש, וא"כ ליכא בטו"מ שום הוספה בשחזר ונגע במת באותו יום עצמו, וא"כ מבואר דסבר הרמב"ם דטומאה חלה על טומאה אפי' בלעדי שום הוספה, וא"כ תמוה מדוע פוסק בבעי' זו דביסא דספק הוי אמ אמרינן שבע לה טומאה. ד ונראה לחלק בין הנושאים ולומר דלא דמי זל"ז, והוא דהנה בטו"מ נראה דעיקר טהרתו בהשבעה ימים שהמה ימי טהרה, והטבילה והזאה המה בגדר תנאי להטהרה של הז' ימים, עי' תוס' קודושין ס"ב ד"ה בשלמא לר"מ, ולא דמי לשארי טמאים שעיקר טהרתן תלוי דוקא בטבילה, ואין הזמן ענין טהרתו, ולפי"ז בטמא מת הנה תיכף כשפורש מהמת, הנה ברגע זה תתחיל הטהרה לבוא, וזה מבואר בירושלמי פ"ג נזיר ה"ה ר"א לא בו ביום בעי' קמי' רב ואין טעון הזאה שלישי ושביעי א"ל התורה קרת לפורש מן הקבר טהור שנא' אחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו יעוי"ש, וחזינן מזה דהטהרה מתחלת תיכף מזמן פרישת הטומאה, ור"ט ור"ע דפליגי שם, סברתם דנחלקו בעצם האיסור בלאו של טו"מ, והיינו דבטו"מ כתיב ,על כל נפשות מת לא יבוא" והביאור בפשט הכתוב דלא יבוא היינו שלא יכניס עצמו למו"מ, נמצא דעיקר האיסור הוא על שמכנים עצמו לטומאה ולא על עצם הטומאה בא הלאו, ופליגי ר"ט ור"ע בזה, דר"ע סבר דאין לחייבו רק אם מוסיף טומאה על עצמו ג"כ דהיינו שתנאי הוא דאיכא בלאו זה דאינו חייב רק כשמכניס עצמו לטומאה וגם מוסיף טומאה על טומאתו, אז דוקא קרינן בי' לאו ד"לא יבוא", ור"ט סובר דגם בשאינו מוסיף טומאה על טומאתו ג"כ שפיר קרינן בזה שעובר על הלאו דלא יבוא במה שמכניס עצמו לטומאה, דכיון דתיכף כשפירש מן המת הרי התחילה הטומאה להיות פורשת ממנו והטהרה התחילה לבוא מאיליה, - ועתה שחזר ונגע במת אחר, הרי הכניס עצמו בטומאה, דהרי לפי מה שנוגע עכשיו במת הרי מעכב לטהרה שתבוא, והטומאה אינה הולכת ממנו, יען שגם עתה נוגע הוא במת עדיין, ובאופן הזה לא יטהר לעולם אם לא יפרוש עצמו מהטומאה, ומטעם הזה שפיר קרינן בו בא אל הטומאה, ועובר בלאו וחייב, - ושפיר קרינן בזה הלאו דלא יבוא, זהו סברת ר"מ, ולהכי חייב מלקות לר"מ על נגיעה בתרייתא, ולא שייך שם שבע לה טומאה, משא"כ הכא בהאי דינא דביסא דמיירי באוכלין שהטומאה בהם בגדר נצחית, דלעולם לא תפיק הטומאה מהם, ואין להם מהרה לעולם, בזה שפיר איכא לספוקי אם חלה טומאה על טומאה, בין לר"ט ובין לר"ע, דלר"ע איכא לספוקי דלמא דוקא התם בטו"מ סבר דהתורה לא חייבה מלקות רק אם איכא הוספה דטומאה דאז קרינן בו הלאו דלא יבוא, משא"כ בלא הוספת טומאה לא שייך בזה לאו דלא יבוא, אבל בעצם חלות טומאה על טומאה שפיר מצינן למימר דסבר דטומאה חלה על טומאה אפי' בלעדי הוספה, וגם לר"מ איכא לספוקי דדלמא דוקא התם סבר ר"ט דשפיר קרינן בזה הלאו דלא יבוא מטעם שברגע זו שנוגע במת בפעם שניי' מעכב הטומאה אצלו שאינה פורשת ממנו, ומעכב הטהרה מלבוא, וסבר דגם בזה קרינן הלאו דלא יבוא, וזה עצמו שמעכב הטהרה מלבוא הרי"ז הוספה דטומאה, אבל