נזר הקודש - מנחות עז

מטעם דנדה וזבה אינה מטמאה לאברים דלפי"ז מאי קאמר אין לך דבר שמטמא מאוירו אלא כ"ח בלבד, וקשה דהלא אפילו אם מטמא מאוירו, הכא אינו מטמא מטעם דאין טומאה לאברים, דזה ודאי דלאו דוקא נדה וזב אלא כל הטמאים כן הדין, - וחכם אחד העיר לי בזה, - הנה ודאי כן הדבר דלאו דוקא נדה וזב אלא כל אדם טמא כשבא לטמא מאוירו של כלי והוא בלא נגיעה דזה לא הוי אלא טומאת אברים, - ובאדם לא שייך טומאה לאבר, דהביאור דהאדם מטמא, ובנגיעה הרי יש כאן טומאה דאדם, אבל באבר לא שייך טומאה, דע"כ גבי אדם לא הוי אלא דין טומאה, והדבר מובן בסברא, אמנם כל זה לא שייך הכא לסוגיא דידן כאשר יבואר. יב דהנה בזה דקאמר מי תנן כלי מחבר כלי מצרף תנן, ביאור הדברים דהצירוף עושה נגיעה אף בלא חיבור, והיינו דהכח הצירוף עושה אותם כאילו הם נוגעים זה בזה ממש, - ודין צירוף פועל פעולת הצטרפות אף בלא נגיעה בפועל, - והרי זה נחשב לגוף אחד לענין טומאה אף בלא נגיעה, וזה מבואר בפירש"י כמבואר, - ולזה בעי הכא דהושיט ידו לביניהן מהו, - ביאור הדבר דכיון דאמרינן דהצירוף כלי עושה אותם לגוף אחד, - וכשנגע הטבו"י בחדא נטמאת האידך, מטעם דנחשבות לחדא. - וא"כ גם כשהושיט אצבעו ביניהן, אפשר דנחשב כאילו נגע האצבע בשתיהן כחדא ושתיהן טמאות, - ומה לי אם נטמאת אחת בראשונה אמרינן דגם השני' טמאה, והאויר לא נחשב הפסק, - משום דגדול כח הצירוף שעושה אותם אחת, וא"כ עד כמה גדול כח הצירוף דהאויר הפנוי נחשב כאילו מילאוהו החתיכות, ר ולפי זה גם כשהושיט טבו"י אצבעו להאויר הזה שבין שתי החתיכות יש לנו לדון כאילו נגע בהחתיכות עצמן, ועל זה השיב כי לא מצינו טומאת אויר אלא לכ"ח, ביאור הדברים כי לא נאמרה כל עיקר תורת צירוף אלא רק כשנוגע טומאה בדבר גוש, שאז אמרינן דבאופן שנחתה טומאה למה שבכלי דאז עושה הצירוף פעולתו אשר הטומאה התפשטה בכל מה שבכלי, אבל לא אמרינן דהצירוף עושה פעולת הכנסה לטומאה, והיינו דלא אמרינן שעל ידי הצירוף נכנסה טומאה להכלי, ואדרבה אמרינן דאין טומאה לאויר, ואין כאן טומאה כלל, - וממילא שאין כאן צירוף, קצרו של דבר דע"י הטומאה אמרה תורה צירוף, אבל לא אמרה תורה צירוף אשר עי"ז תבוא טומאה, ובשלמא אם היתה כ"ח דהטומאה לא בעי נגיעה מצד עצמה, וגם בלא צירוף נטמאו שתיהן, אבל כיון דבעינן נגיעה, ובאופן זה הצירוף אינו עושה נגיעה. יג ובזה אתי שפיר הסוגיא משום דהבדל יש בין אם אינו מטמא מאויר מצד שאין בזה כלל טומאת אויר, לבין אם יש בזה טומאת אויר רק הכא אין כאן טומאת אויר מצד שהוא טומאת אבר, ואין בו טומאת אויר, - והוא דאם מיירי הכא באויר שמקבל טומאה מאויר, ורק החסרון מטעם אבר שהביאור בזה דחסר בזה נגיעה, - הנה הכא לא שייך זה והוא מטעם דהצירוף כלי נחשב כאילו נגע בשתיהן ממש, - ואין זה אברים אלא נגיעה בפועל, ולהכי אמר לו שאין כאן טומאת אויר, ואין הצירוף כלי להביא טומאה דהתורה לא אמרה צירוף רק כשיש טומאה, אבל לא כשאין כאן טומאה, - ובזה מיושב אטו בני ר"ח לא ידעו שאין מיטמא מאוירו אלא כ"ח, והלא משנה מפורשת היא חולין כ"ה, אלא הכוונה כמו שכתבנו. יד עוד ראי' לזה מהסוגיא עצמה, - דהנה דהנה לפום הס"ד דיש טומאה לאויר גם לשארי כלים, א''כ תיקשה לפי"ז בהא דהושיט אחד לביניהן ונגע כבו"י בזה שביניהן, ואמר בזה רב כהנא דאין כאן טומאה מטעם דכיון שאין צריך לכלי אין הכלי מצרפן, וקשה מדוע לא נטמאו שתיהן מטעם אויר, דהרי דל מהכא החתיכה שביניהן, הרי עכ"פ לא גרע זה מאילו הושיט אצבעו לאויר הכלי, - ואף שיש לדחוק ולומר דמיירי שהיתה הביסא בקודש, והנגיעה היתה למעלה, ולא בא האצבע לאויר הכלי, - אבל דוחק הוא, - אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר, דע"כ זה ידעו דאין כאן טומאת אויר כלל, ורק הבעי', אם יש לדון בזה מטעם נגיעה כח הצירוף, - והנה התם כיון שאמר לו רב כהנא דאין צירוף יען דמה שאין צריך לכלי אין הכלי מצרפן, א"כ פשיטא שאין כאן טומאה, ורק בהושיט אצבעו ביניהן בעי מטעם דשייך בזה צירוף, וכמו שנתבאר. בדין שבע לה טומאה א בעי רבא עשרון שחלקו והניחו בביסא וחזר טבו"י ונגע באותו טמא מהו מי אמרינן שבע לה טומאה, או לא, א"ל אביי מי אמרינן שבע לה טומאה והתנן סדין טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, אר"י וכי באיזה מדרס נגע זה, אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב, ופריך הגמ' וכי נגע בו הזב מיהא טמא אמאי לימא שבע לה טומאה וכו' ומסקנא דהתם בבת אחת, והכא בזה אחר זה, - מבואר דדוקא בב"א אמרינן דחלה טומאה, משא"כ בזא"ז אמרינן שבע לה טומאה, ולא אתי טומאה וחלה על טומאה, ויש לעיין עיקר הדין דפליגי אם אמרינן שבע לה טומאה, לכאורה פלוגתא זו דאמוראי כבר פליגי בזה תנאי ר"ט ור"ע במס' שמחות פר"ד הט"ו והובא בתוס' נזיר מ"ב ושבועות י"ז הי' עומד וקובר מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר וכו', פירש הר"ז לא יטמא, נטמא באותו יום ר"ט מחייב ור"ע פוטר, נטמא לאחר אותו יום ד"ה שהוא חייב, מפני שהוא מוסיף טומאה על טומאתו יעוי"ש, - מבואר דבאופן שליכא הוספת טומאה פליגי ר"ט ור"ע אם יש חלות טומאה על טומאה, - וא"כ תמוה מדוע לא הוזכר בסוגיא דשייכא פלוגתא זו דאמוראי לפלוגתא דתנאי.