נזר הקודש - מנחות עג

והתם המבטל שהוא החלב שביורה דומה ממש להחלב הנבלע בבשר שהרי גם החלב שביורה יכול להיות כהחלב הנבלע בהבשר, וא"כ המבטל יכול להיות כהבטל, והוי מב"מ מעליא לרב דסבר כרב חסדא, ופריך שפיר לרב דסבר אפשר לסוחטו אסור חלב נבילה הוא והוי מב"מ ולא בטל, ומיושב שתי הסוגיות דחולין שפיר, ובאופן שסבר רב בתר מבטל אזלינן, וכמו שנתבאר לעיל. ה אמנם כל זה לענין איסור נבילה אין הבדל בתורה, בין אם הבשר הוא עצם נבילה שמתה הבהמה, לבין אם קבלה טעם נבילה שגם כן תורת נבילה עליה, - אבל לענין טומאה דנבילה המטמאה בטומאת נבילה במגע ומשא בזה בעינן נבילה באופן אשר הבשר הוא בשר נבילה מהנבילה עצמה ממש אשר תואר מתה עליה ולא סגי במה שנעשית נבילה על ידי קבלת הטעם. דאעפ"י שגם זו נקראת נבילה מהדין, אמנם לא נקראת מתה כיון שבאמת בשר שחוטה הוא, ובשביל קבלת טעם נבילה לא מהני להיות עצמיות נבילה כיון שאין על טעם נבילה עצמיות נבילה, ולהכי לענין טומאה שפיר אמר רב חסדא דבנתערבה נבילה בשחוטה דבטלה ולא הוי הכא מב"מ כיון דהמבטל דהוא השחוטה אי אפשר להיות בהבטל דהיינו כהנבילה להיות בהם טומאת נבילה כהבטל עצמו, ולהכי שפיר בטלה הנבילה וליתא הכא טומאה דמגע ומשא, משא"כ בהא דחולין ק' דמיירי שם לענין איסור נבילה, בזה שפיר יכול להיות המבטל כהבטל דהיינו שאפשר לשחוטה שתהי' נבילה על ידי קבלת טעם איסור נבילה, ושפיר פריך הש"ס לרב דסבר מב"מ לא בטל מאי איריא כי נתן טעם דהיינו נתינת טעם בפועל ונעשה עי"ז נבילה מטעם דאמרינן חתיכה נעשית נבילה, והלא אפילו כי לא נתן טעם נמי, אלא מפני שטמון בכחם להיות נעשה נבילה, להכי אפילו במשהו נמי לא בטל כדין מב"מ, והכא הוי מב"מ מפני שהמבטל יכול להיות כהבטל. - ו ולפי מה שנתבאר אמרינן דגם אם המבטל יכול להיות כהבטל על ידי מעשה ולא מאיליה גם כן אמרינן דדין מב"מ איכא בזה כמו הכא דאנו דנין להמבטלין השחוטין תורת מב"מ מפני שיכולין להיות כהבטל על ידי קבלת טעם, נמצא דרק על ידי פעולה חדשה נעשה המבטל כהבטל, ולא מאיליה, ואעפ"י שלא מצינו באופן זה בש"ס להדיא, דהרי באופן שמיירי הש"ס בדרב חסדא דאמר שחוטה אינה בטילה בנבילה, מפני שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה לכי מסרחא, התם הרי נעשה המבטל כהבטל ממילא בלא שום מעשה ופעולה, וממילא תבוא לידי זה ברבות הזמן, ואילו היכא שאין המבטל נעשה כהבטל רק על ידי מעשה ופעולה, בהתקבלות דבר מן החוץ, מ"מ הסברא נותנת ומחייבת דאין לחלק ביניהם, אלא רק כיון דבכחה להיות כהבטל על ידי ההתקבלות מן הבטל לתוכה, נם כן יש לדון בזה תורת מב"מ מפני זה שיש בכחה כח טמור אשר עי"ז תתהפך להיות כהבטל. - ובלעדי הפרשה לא נעשה החולין ז וכן מבואר בירושלמי פר"ה דתרומות ה"א בדין תרומה טמאה שנפלה חולין טהורין ועלתה התרומה נתבטל איסור זרות הטומאה לא בטלה, ופריך מהא דריוב"ח דאמר נבילה בטלה בשחוטה לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה להכי מבטלין השחוטה את הנבילה דלא הוי מב"מ, ולפי"ז אמאי אין מבטלין החולין את התרומה טמאה גם את האיסור טמאה כיון שאי אפשר להמבטל שהוא החולין להיות כהבטל, ומשני התם וז"ל אמר רבי יוסה תמן אי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ברם הכא אפשר לחולין להיעשות תרומה, - וביאור הדברים דחולין יכולין להיות תרומה להמשלם פירות חולין מתוקנים עבור אכילת תרומה בשוגג, וא"כ כל חולין יכול להיות תרומה, הרי מבואר דהמבטל, החולין, יכולין להיות כהבטל, והוי מב"מ, ואעפ"י שבאמת אינו נעשה כהבטל ממילא רק על ידי מעשה, דהיינו ע"י הפרשה, תרומה, ומכ"ז אמרו שהמבטל יכול להיות כהבטל, מפני הכח הטמור בהם, להיות כהבטל, יהי' באיזה אופן שיהי', עכ"פ מוכן הוא המבטל לקבל גם תמונת הבטל, ולהכי שפיר נקרא מב"מ, ולא גרע מקבלת טעם נבילה אשר עי"ז נעשית נבילה, וגם כן נקרא שהמבטל נעשה כהבטל, והוי מב"מ, - ובפשט הירושלמי דקאמר אפשר לחולין להיעשות תרומה יש לפרש דמיירי בחולין שעדיין טבל, וא"כ ראוין כל הטבל להיות תרומה באופן שעושה כל הטבל הזה תרומה על פירות שבמקום אחר, - ובאופן כזה כתבו התוס' לעיל כ"ב ד"ה ורבי יהודה וז"ל וההיא דשני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה, האי חולין מיירי בחולין שאינם מתוקנים שאפשר להו להעשות תרומה יעוי"ש, אבל באיזה אופן שיהי' עכ"פ הא מבואר דגם אם המבטל נעשה כהבטל גם כן ע"י איזו מעשה ופעולה מבן אדם ולא מאיליה באה, גם כן אנו דנין בזה המבטל נעשה כהבטל, ודין מב"מ יש לו, מפני שעכ"פ יכול להיות כמוהו. ח נדה נ"ה מי האף, מאי מי האף אמר רב בנגררין דרך הפה לפי שאי אפשר למי האף בלא צחצוחי הרוק יעוי"ש והביאור בזה דסבר רב דמי האף לא הוי מעין בטומאת זב, ורק מטמאים למי האף מפני המעורב בו דהיינו מפני שמעורב בו צחצוחי הרוק, וכמובן ע"כ מי האף המה המרובין וקשה מדוע לא יתבטלו הצחצוחי הרוק במי האף, ואין ענין הא דתחילת ביאתו בתערובות לכאן, ובשלמא לענין טומאת משא איכא למימר דלא שייך ביטול כדאיתא בכורות כ"ג, אבל משמע דרב קאי לטומאת מגע, - וא"כ קשיא דלבטלינהו ברובא, וביותר לשיטת התוס' דבכורות שייך ביטול מדאורייתא גם לטומאה משא, וע"כ דסבר רב דהכא הוי מב"מ ולא בטל, אבל קשה הא סבר דבעינן דהמבטל יכול להיות כהבטל, והכא המבטל שהוא מי האף אינם יכולים להיות כהבטל שהוא הרוק, וגם הבטל אינו יכול להיות לעולם כהמי האף, דאם לכשתסרח ותטהר מטומאתה, הלא אז נתבטל שם משקה ממנה, ונאבדה מציאותה, כמו שנתבאר לעיל אות ג' בשם