נזר הקודש - מנחות עב

דהיינו הנבילה אפשר להיות כהבטל כשתסרח, וממילא הרי"ז מב"מ ממש, דאז הדין דהבטל לא נשתנה מכמו שהי' ולא נהפך להיות כהמבטל, - ומציאותו קיימת, אז דנין בזה תורת קבוע, ואם נגע באחת מהן לא הוי יותר מספיקא, - זהו דינו של הרמב"ם, - כן נראה בס"ד. בדין מב"מ דלא בטל א אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה כנבילה, שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה, דלכי מסרחא פרחה טומאתה, ור' חנינא אמר כל שאפשר וכו' אינו בטל, וכל שאי אפשר וכו' בטל, ומסקנא דפליגי ברבי יהודה דאמר מב"מ דלא בטל, דרב חיסדא סבר דדוקא אם המבטל יכול להיות כהבטל אז אמרינן מב"מ לא בטל, אבל אם המבטל אינו יכול להיות כהבטל לא הוי מב"מ, ורבי חנינא סבר דבתר בטל אזלינן אם הבטל יכול להיות כהמבטל אז הוי מב"מ יעוי"ש, מבואר מסוגיא זו דר"י דסבר מב"מ לא בטל אינו בטל בכל אופן, אלא רק באלו אופנים, או שהבטל יכול להיות כהמבטל, או שהמבטל יכול להיות כהבטל, ובזה פליגי רב חסדא ורבי חנינא, ולפי"ז ע"כ מאן דסבר כרבי יהודה בדין זה דמב"מ לא בטל, ע"כ סבר או כר' חנינא דבתר בטל אזלינן, או דסבר כרב חסדא דבתר מבטל אזלינן. - ב חולין ק' ע"א אמר רב חתיכת נבילה שנתערבה במאה חתיכות שחוטות, כיון שנתן טעם בחתיכה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה, ופריך מאי איריא נתן טעם אפילו כי לא נתן מעם נמי, הא רב סבר כר' יהודה דאמר מב"מ לא בטל יעוי"ש, - ויש לעיין מאי קושיא זו שסבר רב דמב"מ לא בטל, דלמא סבר רב דבתר מבטל אזלינן כמו שסבר ר"ח אליבא דר' יהודה דדוקא אם המבטל יכול להיות כהבטל, אז הוי מב"מ, והכא אין המבטל יכול להיות כהבטל, דהמבטל שהוא השחוטה לעולם לא תהי' נבילה, ולהכי לא חוי זה מב"מ, ולפי"ז אעפ"י שסבר רב כר' יהודה דמב"מ לא בטל, אבל אם סבר דבתר מבטל אזלינן, א"כ הרי אין זה מב"מ, ולהכי הוכרח רב לומר דדוקא כי נתן טעם נאסרו החתיכות, וא"כ מאי פריך הש"ס לרב כ"כ בפשיטות, והנה מצאתי בפליתי סי' צ"ח אות ד' ד"ה והנה עמד בזה יעוי"ש, - ולכאורה אפשר לומר דקים להש"ס בשיטת רב דסבר כר' חנינא דבתר בטל אזלינן, אם הבטל יכול להיות כהמבטל, אז הוי מב"מ ובנידון דידן הבטל יכול להיות כהמבטל, דהיינו הנבילה שהוא הבטל יכול להיות כהמבטל לכשתסרח, ולהכי הרי"ז מב"מ, - ושפיר פריך הש"ס למה לו לרב לומר כיון שנתנה וכו', - אבל יש להוכיח דאין לומר דרב סבר בתר בטל אזלינן, אלא אדרבה משמע דסתמא דש"ס סוברת אליבא דרב דבתר מבטל אזלינן, כאשר יבואר. ג שם חולין ק"ח מיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אם יש בה בנותן טעם אסורה, ואמר רב דכיון שנתן טעם בהחתיכה אותה חתיכה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, ופריך מכדי רב כמאן אמרה לשמעתתי' כרבי יהודה דאמר מב"מ לא בטל וכן סבר רב אפשר לסוחטו אסור, ומי סבר רב אפשר לסוחטו אסור, והא איתמר כזית הלב שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר, ואם אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא וכו' יעוי"ש, ואם סבר רב דבתר בטל אזלינן אם הבטל יכול להיות כהמבטל אז הוי מב"מ ולא באופן אחר, א"כ מאי פריך הש"ס לרב הלא אתי שפיר דברי רב בשני הדינים, דהלא בטיפת חלב שנפלה על החתיכה, חתיכת זו אוסרת שארי חתיכות משום דהוי מב"מ גמור דהבטל הזה דהיינו החתיכה שקבלה הטעם יכולה להיות מותרת לכשתסרח, והוי מב"מ מעליא ואוסרת שארי חתיכות כדין מב"מ, ובדין זה דכזית בשר שנפלה לתוך יורה של חלב, דעיקר האיסור בשביל החלב שנאסר בהיותו בלוע בבשר, והכא הבטל הזה שהוא החלב לא יכול להיות לעולם כהמבטל, דאם בשביל שסופו להיות מותר לכשתסרח, הלא אז כדליתא במציאות דמיא, וממילא לא יותפס בשביל זה השם היתר, דזהו טבע המשקה דלאחר שתסרח בטל שם משקה ממנה לגמרי, ואבדה את התואר משקה שלה, וכן מבואר בתוס' זבחים ע"ג ד"ה רבי יהודה, ותוס' לעיל כ"ב ד"ה רב"י סבר יעוי"ש, והאי טיפה שאין הבטל יכול להיות כהמבטל להכי לא הוי מב"מ, וא"כ מאי פריך הש"ס, ואית לן לומר הכא דע"כ קים להש"ס בשיטת רב דסבר כרב חסדא דבתר מבטל אזלינן, וא"כ תיקשה ממנפ"ש בין על סוגיא זו, או על סוגיא דלעיל. ד ונראה דתרי עניני נבילה איכא בתורה, א) עצם נבילה שהבשר הוא בשר נבילה ממש, ב) עוד איכא נבילה בעצמותה היא בשר שחוטה, אמנם קבלה טעם נבילה דהיינו שבלוע בה איסור נבילה ודינה כדין נבילה, ולפי"ז אפשר לשחוטה שתעשה נבילה על ידי בליעת איסור טעם נבילות, ואז דינה כעצם נבילה, ולהרבה פוסקים דסברי דאיכא מלקות בטעם כעיקר, ודאי דסברי גם כן דאיכא מלקות למאן דאמר חתיכה נעשית נבילה, והרי זה כאוכל נבילה ממש, ולפי"ז שפיר אית לן לומר בנתערבה נבילה בשחוטה דהמבטל דהוא השחוטה דיכול מבטל זה להיות כהבטל, דהיינו כהנבילה על ידי קבלת מעם מנבילה, וא"כ למאן דסבר בתר מבטל אזלינן שפיר הוי מכ"מ, ואתי שפיר סוגיא דחולין ק' שם דכיון דסבר רב חתיכה נעשית נבילה א"כ הרי המבטל יכול להיות כהבטל, והוי מב"מ מעליא, ופריך הש"ס למ"ל כי נתן טעם אפילו כי לא נתן טעם נמי כיון דמב"מ הוא, ושפיר מצי סבר רב כרב חסדא דבתר מבטל אזלינן, ואתי שפיר גם כן הא דפריך הש"ס לרב בחולין ק"ח בסוגיא דטיפת חלב, דכיון דסבר בתר מבטל אזלינן