נזר הקודש - מנחות ז

ניחא לפי מה שביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים, דגם בנדבה שייך אינו עולה לבעלים, היינו שאינה נחשבת נדבת הבעלים להיות קרבן שלו של הבעלים, כמו שמבואר שם בארוכה. ובאופן אם רוצה להשלים רצונו בדבר הקרבן נדבה, מחויב להביא אחרת להשלים את קרבן נדבה שלו, ובזה אתי שפיר דמיירי המשנה בכל אופן, ושפיר פירש"י דהמשנה מיירי גם במנחת נדבה. טו ונראה דשאילתין דידן תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' יומא ס"א ע"ב אשם מצורע ששחטו שלא לשמו באנו למחלוקת וכו' לר"מ דאמר יביא אחר ויתחיל בתחילה ה"נ יביא אחר וישחוט, ולר"א ור"ש שאומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל הכא אין לו תקנה, - ופירש"י לר"מ דאמר עבודה שלא נגמרה הרי היא כמו שאינה אף זו הואיל ולא נגמרה שהרי לא עלתה לשם חובה הרי היא כמו שאינה, - ולר"א ור"ש דלא אמרי כמאן דליתא דמיא ה"ג חשיבה היא ואי אפשר לגומרה באחר מטעם דכבש אחד אשם אחד אמרתי לך, ולא שתי אשמות, יעי"ש, - מבואר מזה דלפירש"י לר"א ור"ש נחשב קרבן שלא לשמה לקרבן בעלים באופן שמעכב להביא קרבן אחר במקום שהקפידה תורה על אחד דוקא, - וממילא מוכח מזה דהוי קרבן נדבה באופן שהיא נדבת הבעלים דאל"כ לא שייך לומר קרבן אחד ולא שתי קרבנות אם הקרבן הראשון אינו שייך לו כלל, - אמנם התוס' מיאנו בפירש"י מטעם דלא שייך לומר אחד כיון שאינו עולה לבעלים לחובה, - וע"כ ביאור דבריהם דסברי התוס' דאינה גם קרבן הבעלים, וכאיש אחר נחשב לקרבן זה, - הרי מבואר דפליגי בזה רבותינו. - טז רש"י ד"ה כל המנחות וכו' כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה וכו' - ויש לדייק מהו זה שכתב רש"י והביאה, ומה כוונתו בזה. - ונראה דהנה יש להסתפק היאך הדין בשנדרו הבעלים מנחה סתם, דהדין דיכול להביא בין מחבת בין מרחשת, כמבואר לקמן ק"ד, - והנה כשהביאו הבעלים המנחה, ולא פירשו מה יעשה הכהן, והכהן מדעת עצמו קבע שתהי' מחבת, וקמץ לשם מרחשת, - אם יש בזה תורת שינוי, - על זה מדייק רש"י והביאה, - והביאור בזה דהבעלים הביאוה לשם מחבת, - והכהן שינה בה, - מבואר בזה דהעיקר תליא בקביעותא דבעלים. - יז תוספות ד"ה כל וכו' דעיקר קרא לכדר' יהודה ברי' דר' חייא אתא, דאם בא לעובדה בכלי בשמאל כשר, - והקשה בגיה"ש הא לפי מה דקיי"ל דזרק בשמאל פסול בכל הקדשים לא שייך למידרש כלל הך דרשא דר"י ברי' דר' חייא אם בא לעובדה בכלי בשמאל דהא לדידן גם דאשם בכלי בשמאל פסול, וממילא ע"כ הקרא לענין שלא לשמה דמנחת חוטא כחטאת, ומנחת נדבה כאשם וצ"ע. עכ"ל, - וחנה לכאורה יש לומר דכוונת התוס' דמניין לר' שמעון כל עיקר דרשא זו דבעינן לשמה במנחות ואעפ"י דלר"ש ליכא פסול במחבת לשם מרחשת, מפני שמעשי' מוכיחין, - אבל נפק"מ לשינוי בעלים. - יח אמנם נראה דגם אם נפרש לשלא לשמה אין הכתוב מתפרש יפה, משום דתיקשה קושיות התוס' לקמן ע"ב ד"ה מנחת חוטא שהקשו הא הוי למד מלמד, דהיינו מנחת נדבה מאשם, ואשם גופי' משלמים ילפינן, ותירצו דהך דרשא אסמכתא בעלמא, כדמפרש בזבחים דעיקר קרא לכדר"י ברי' דר"ח, וילפינן מנחה משלמים בהיקש דזאת התורה, יעי"ש, - נמצא מבואר דלא מצינן למדרש דרשא זו לענין שלא לשמה, - ודברי מרן צ"ע. - יט ובעיקר הקושיא של הגרע"א ז"ל שהקשה דלא מצינן למידרש דרשא זו לכדר"י ברי' דר"ח משום דלא קיי"ל בזה כר"ש להכשיר בכלי בשמאל.- נראה דכוונת התוס' דלאו בדוקא נקטו לכדר"י ברי' דר"ח, - אלא כוונתם לדרשא אחרינא, ולדוגמא נקטו דרשא זו שהיא אליבא דר"ש, - אבל באמת יש דרשא גם לדידן כמו שנדרש בספרא פ' צו פר"ג דהוקשה מנחה לחטאת דאינה באה אלא מן החולין,- והא דהוקשה גם לאשם, - ע"כ אסמכתא בעלמא היא, כמו"ש התוס' שם ע"ב. כ והנה ביאור אסמכתא שכתבו התוס', לכאורה אין לזה ביאור דהיאך שייך לומר דכתבה תורה לאקושי מנחה לאשם בכדי, - אבל נראה דכיון שכתבה תורה לאקושי מנחה לחטאת לדין שאינו בא אלא מן החולין, או לאקושי לחטאת לענין מנחת חוטא דפסולה שלא לשמה, -- ואם לא כתבה תורה לאקושי מנחה גם לאשם הוי אמרינן שדין הוא בכל המנחות דפסולין שלא לשמה מטעם ההיקש לחטאת, משום דאין היקש למחצה, - להכי הוכרח הכתוב לכתוב היקש גם לאשם, לומר שמנחת נדבה כשרה שלא לשמה, - וזהו הביאור בתוס' דההיקש לאשם הוי אסמכתא, היינו הכוונה לאוקמי' מנחת נדבה כדינה הנלמד משלמים, לומר דמנחת נדבה כשרה שלא לשמה, - אבל אין ללמוד עיקר הדין מאשם, משום דהוי למד מלמד, - אבל עכשיו שאנו אומרים דעיקר הדין בשלא לשמה נלמד משלמים מטעם דכתיב שם מנחה בהדיא, כמו"ש התוס' הכא, ע"כ אשם דכתיב הכא במנחה לא בא רק להורות בכדי שלא נאמר אין היקש למחצה מדאיתקש לחטאת, לומר דאינו בא אלא מן החולין, וכמוש"כ. - כא שם בתוס' וא"ת ועופות דבעי לשמן מנלן וכו' יעוי"ש וקשה טובא הלא מבואר בספרא בפר' ויקרא דבעינן שכל מעשי' לשמה, -- וע"כ צריך לומר דכוונת התו"כ גם בלעכב, - וזהו דדרשו שם מדכתיב חטאת היא, דע"כ שתים שמענו דבעינן לשמה כחטאת, וגם עיכובא מדכתיב היא, - וכן מבואר להדיא שם בתו"כ דהם שתי דרשות דהיינו מחטאת נלמד שיהא כל מעשי' לשם חטאת, היא פרט לשמלקה שלא לשמה, וע"כ הביאור כל מעשי' ומליקה לאו דוקא, וכמובן והתוס' הביאו שנלמד לשמה מהיקשא דזאת התורה, וגם עור קשה