נזר הקודש - מנחות סה

החיצונות דהמצוה בנתינה שפיר ראוי הדם למצותה גם אחרי המליחה, וכמו שמחלק הש"ס לקמן גבי נקפה הדם, ופירש"י ע"כ עיקר הכוונה דוקא בדבר דם חטאות הפנימיות דבעינן זריקה דוקא, והנה אפשר לומר דכוונת הש"ס להוכיח מחטאות הפנימיות, - והכוונה דאם בעינן מלח לדם, א"כ מה נעשה בחטאות הפנימיות, - אבל יש לעיין דמאי פריך למ"ל למעוטי דם ממלח, הא שפיר יש לומר דבעינן למעוטי בחטאות החיצונות, דבזה לא הוי חסרון קפוי, - ושפיר יש לקיים המצוה בנתינה גם בקפוי, - וצ"ע. - כו ובזה נראה להשיג על הגאון הפליתי שהביא בסי' צ"א אות ה' קושיות הר"ת שהקשה על הר"י ברצלוני דקודם שיעור מליחה לא חשיב רותח כמו"ש הר"ן בשמו בפר' כל הבשר גבי בר יונה שנפל לכדא דכמכא, דלפי"ז מאי פריך הש"ס טעמא דמעטי' קרא לדם הא לא"ה בעי מלח תיפ"ל דהוי דם שמלחו, ומאי קושיא הא במליחה דקדשים לא בעינן שיעור שהיי' במלח, ולא חשוב כרותח למיפק מתורת דם, ומשו"ה איצטרך קרא, ומוכיח מזה הר"ת דכל מליחה לקדרה נחשב כרותח, - ומתרץ הפליתי דהוכחת הש"ס מקרבנות יוהכ"פ דשוחט הפר תחילה, והי' זורק ממנו בק"ק ואח"כ שוחט לשעיר וזורק ממנו בק"ק, ואח"כ זורק מדם פר על הפרוכת לחוץ, ואח"כ מדם שעיר על הפרוכת מבחוץ, ואח"כ מערב דם הפר ודם השעיר וזרקו על מזבח הזהב, - ואם בזריקה הראשונה של הפר הי' ממולח במלח הנה באחרונה בזריקת המזבח הזהב, כבר יש שיעור מליחה, יעוי"ש, אבל לפי מה שכתבנו תיקשה דמאי פריך הא אפשר דגם קרבנות של יוהכ"פ כיון דלא אפשר במלח, ממילא בטל שם המצוה, - אבל בשארי קרבנות כיון דאין שיעור שהי' במלח שפיר יש לקיים המצוה דמלח, וביותר תיקשה לפי מה שפסק הרמב"ם דמליחה לא מעכבת בקרבנות כמבואר בפר"ד מאי"מ, א"כ ביוהכ"פ כיון דלא אפשר תהי' ההקרבה בלא מלח. כז ונראה ליישב פירש"י דסבר רש"י דאם בעינן מלח לדם, א"כ הוי הדם דכל משהו ומשהו דם צריך ליתן עליו מלח, וכמו שלגבי בשר בעינן כמו שמולחין לקדרה, והיינו שלא ישאר מקום פנוי בלא מלח, כן ע"כ גבי דם גם כן, ועוד דע"כ כל טיפת דם יש עליו חיוב מצוה דמלח, וא"כ גם אם בא לקיים מצוה דולקח ונתן, יש בזה חציצה לגבי מזבח, והרי"ז בדמיון להא דבעי הגמ' יומא נ"ח הניח סיב בתוך המזרק וקבל בו את הדם מהו וכו יעוי"ש, - והנה התם בעי הש"ס מטעם דכיון דמחלחל, - וזה לא שייך הכא גבי דם דבא עם המלח לגבי מזבח. כח והנה לפי"ז גם שיטת הר"י ברצלוני יש ליישב דסבר דאע"ג דמליחה לא הוי כרותח טרם ששהה במלחו שיעור מליחה, - מ"מ פריך שפיר הכא כיון דמלחי' נפק מתורת דם, והיינו מטעם החציצה, וכמו שכתבנו לפירש"י. כט עוד יש ליישב דשאני להר"י ברצלוני בין אם בא המלח בתור ענין מליחה, באופן דלישוויי להאוכל למליח, אבל עכ"פ יש בזה שתים, היינו אוכל, וגם מלח הבא בתור תבלין לעשות מלוח, משא"כ הכא גבי דם של הקרבן דכל הדם כולו נעשה בלוע במלח, ואין זה כמליח דעלמא, - ובאופן זה מודה הר"י ברצלוני דנעשה רותח תיומ"י כיון שהוא מובלע לגמרי במלחו. - ל תוספות ד"ה כאן וכו' משמע לפי שיטת רש"י שאם בשלו צלול הואיל וראוי לטבילה והזאה הא חייב עלה אם יאכלנו, והקשה הא מהסוגיא משמע לעיל דנם במליחה נפק מתורת דם, יעוי"ש, משמע מדבריהם דהמלח לא הי' עושה להדם לעב וגוש, אבל ע"כ רש"י סבר כמו שכתבנו דהמלח עושה להדם עב וגוש, והיינו דע"כ הי' נותן מלח הרבה, וכמו שכתבנו לעיל, - והתוס' ע"כ סברי דאפילו אם הי' מצוה דמלח גבי דם, מ"מ לא נותן כל כך מלח עד שנעשה גוש ועב, וזה טעמא בעי, הלא ע"כ המצוה על כל טיפה וטיפה, - ואפשר דסברי התוס' דהמצוה דמלח מחשבינן לפי הנתינה דבשר לקדרה, ולא יותר. - לא והנה התוס' פירשו דע"י האור לכו"ע פטור בכל אופן אפילו כשהוא צלול, מטעם דיצא מתורת דם, ומזה תצא פלוגתא בין רש"י ותוס' לענין דם שבישלו, דלרש"י אם הוא צלול חייב, ולהתוס' פטור, אבל זה דוקא אם לא נעשה קפוי שעה אחת, דאל"כ לכו"ע פטור מטעם דחוי, ואין זה שייך להא דאין דחוי באיסורין, והיינו מטעם דהכא האיסור תלוי בדין הקרבה, אם ראוי לזריקה. לב ונראה דתצא מזה נפק"מ לדינא אם בעי הדם שרפה בקודש, - דלרש"י דעיקר החסרון מטעם דאינו ראוי לכפרה אבל מתורת קדשים פסולים לא יצא, ובעי שרפה במקום קדוש, משא"כ להתוס' דסברי דיצא מתורת דם, ובפנים חדשות לא בעי גם שרפה בקודש, או דלא בעי שרפה כלל, עי' לעיל אות ט"ו שהסתפקנו בזה, ונראה דזה תליא בפלוגתא דרש"י ותוספות. - לג והנה עוד נראה דאעפ"י דדם זה שנדחה מזריקה אינו חייב עליו, זהו דוקא מחיוב כרת, אבל ע"כ לאו איכא, דלא גרע מדם התמצית שאינו ראוי לזריקה וחייבין מלקות, וזהו כמו דם האברים שהוא בלאו, כדאיתא בכריתות כ"א, עי' ב"י ביו"ד סי' ס"ו, וממילא לר' יהודה דסבר בכריתות דדם התמצית בכרת, ע"כ לא סבר לכל עיקר האי דינא, אלא סבר דגם אם אינו ראוי לזריקה חייבין עליו כרת, וע"כ לפי"ז הא דמבואר הכא דסברי התוס' דדם המבושל והממולח יצא מתורת דם ע"כ הביאור דיצא מתורת דם הנפש, - אבל לא יצא מתורת דם בעלמא, ואיסור דם עליו כבכל איסור דם. ויש לעיין לפי"ז להפוסקים ראשונים דסברי דדם שבישלו הוא רק איסור דרבנן, כמבואר בחולין ק"ט בתוס' ובר"ן, יעוי"ש, - וזה תמוה מניין להם לומר כן, הלא אפשר לומר דרק מכרת מימעט, אבל מאיסור לא נתמעט מטעם דלא גרע מדם התמצית דג"כ אינו ראוי לכפרה, וצ"ע.