נזר הקודש - מנחות סג

ז יצאו דם ויין שאין עולים לאישים, - וכן פסק הרמב"ם בפר"ה מאי"מ דיין אין טעון מלח, ותמוה ממה שפסק בפרט"ז הי"ד ממעה"ק דיין הבא בפנ"ע טעון מלח, - והכס"מ מחלק בין אם בא עם הזבח לבין הבא בפנ"ע, אבל טעמא בעי דכיון דעכ"פ אינו עולה לאישים, וממילא ממועט מכלל ופרט דבאינו עולה לאישים אין טעון מלח, ועמד בזה בלח"מ, יעוי"ש, - והגאון הברכה"ז כתב וז"ל כיון דשמואל סבר בפר' כל התדיר דיין הבא בפנ"ע עולה לאישים א"כ בע"כ סבר דבעי מלח, וא"כ אף דלא קיי"ל בהא כשמואל, אלא לספלים. מ"מ בהא דבעי מלח קיי"ל כוותי' עכ"ל, - ודבריו תמוהים דכיון דקיי"ל דלשיתין אזיל, א"כ ממילא אינו לאישים, ואינו דומה להפרט שאחרים באין חובה לו. - ומניין דבעי מלח, עוד נראה דכיון דקיי"ל דלשיתין אזיל א"כ הרי"ז כאילו גדר מתחילה כן, וא"כ אין כאן חיוב דלאישים כלל, וממילא אין כאן מצוה דמלח כלל. ח ונראה לפי דברי המהרי"ק, הובא בכס"מ בפרט"ז ממעה"ק הי"ד, דכתב ליישב מדוע פסק הרמב"ם דהמנדב יין לספלים הלא כיון דמבואר בסוגיא דזבחים צ"א דאם אינו מתכוון מותר, הוי המצוה על גבי האישים, - וכתב דכל זה רק מעיקרא קודם שמסיק הש"ס דמודה ר"ש בפ"ר, אבל להמסקנא הוי הכא פס"ר, יעוי"ש, [וזהו דלא כרש"י שם, - והנה ביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים דף צ"א דדעת הרמב"ם כדעת הערוך דבפס"ר דאינו נהנה לא הוי רק איסור דרבנן, ולפי"ז מן התורה צריך לזלף ע"נ האישים, ואין כאן איסור לא תכבה מדאורייתא. מטעם דאין כאן הנאה, והנאת מצה לאו הנאה היא כמו דקיי"ל מצות לאו ליהנית ניתנו, ורק מדרבנן אסור, ושבות זה דבשארי איסורים לבד משבת נוהג נם במקדש, כמבואר בתוס' שבת מ"ב ובמהרש"א שם, יעוי"ש, והכא ג"כ אסור לזלף ע"ג האישים מטעם הפס"ר, והוא מדרבנן, וא"כ יש כאן חיוב דאורייתא לזלף ע"נ האישים, וממילא יש כאן חיוב דאורייתא ונס מצוה דמלח, ולהכי אעפ"י שנותן לספלים מטעם הפס"ר דלא יכבה האש על המזבח, אבל חיוב מלח לא נפקע, וזהו שפסק ביין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח, ומנסכו כולו ע"ג השיתין ככל הנסכים, וזהו כמו שנתבאר. - ט יצא קטרת שאינה על המזבח החיצון, - מבואר דקטרת אין טעון מלח, והנה הרמב"ם בפר"ה מאי''מ הי"א השמיט קטרת, עי' בכס"מ ובלח"מ, - ולדעתי תמוה דלקמן מביא הסוגיא בברייתא בשלשה מקומות המלח נתונה בראשו של מזבח ששם מולחין הקומץ והלבונה והקטרת, - הרי מבואר להדיא שהיתה מליחה לקטרת, וע"כ דפליגי תנאי בזה, והרמב"ם אפשר דסבר כהאי תנא דברייתא דקטרת בעי מלח, אבל תמוה דהרמב"ם מביא ברייתא זו שם בהי"ג, וגם שם השמיט קטרת, וצ"ע. י והנה בעיקר הדבר בזה דפליגי ר' ישמעאל בנו של ריב"ב עם הברייתא, זהו דוקא בהקטרה, דע"כ הי' נותן מלח בשעת פטום הקטרת כמו דתניא ממולח טהור קדש, ומבואר בברייתא דכריתות דבעינן רובע הקב ממלח סדומית, - ובזה ליכא מאן דפליג, ולפי"ז יש להבין דכיון דכבר יש בה מלח בשעת פיטומה, וא"כ למה לן מליחה שנית, - ואפשר לומר דהמלח שנתון בהפיטום כבר נתמחה, ונשתנה לפנים חדשות עם הסממנים, ואין זה הנתינת מלח שאמרה תורה מטעם הקרבה, ומזה ראי' לשיטת הפוסקים שכתבנו לעיל לענין מנחה שגם במנחה באה מלח מטעם העיסה, - ואח"כ בעי מלח שנית מטעם הקרבת הקומץ. יא והנה מצאתי בספר תוספת העזרה פ' ויקרא פרי"ד מקשה מדוע בעי מליחה שנית כיון שכבר נתפטם במלח, - ומחדש שם דדעת הרמב"ם דסבר דלא בעי מלח שנית, יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו זה ליתא דע"כ שאני מליחה השניי' ממליחה ראשונה, - ומלח דהפיטום אינה המלח דהקרבה, - ואח"כ ראיתי בתוס' כריתות ו' ד"ה מלח סדומית וטו' ומלח סדומית לשרות בהן הצפורן, אבל לא שיערב מלח בקטרת, למ"ד דקטרת לא בעי מלח, ואפילו למ"ד דבעי מלח היינו בשעת הקטרה, יעוי"ש, - מבואר מזה דלכו"ע לא היתה באה מלח בפטום, וזה אשתמיט להגאון בעל קרבן אהרן ולבעל תוסה"ע, - ומצאתי בליקוטי הלכות שמביא גם כן דעת התוס', ומביא כן גם בשם הכל בו, ולפי"ז הדבר ברור שאינו יוצא בהמלח שנתן בפטום, - עוד נראה דאפשר דהוי מוסיף במנין הסממנים, כשנתן מלח בפטום, כיון דלא נאמרה מלח בחשבון הפטום, או"ד דכיון דעכ"פ נותן בה מלח אח"כ אין זה גורע בפטום גם כשנתן בה בתחילה, וצ"ע. - יב אבל דעת הרמב"ם ע"כ דלא כהתוס', אלא סבר שנותנין מלח בהפטום,. כמבואר בפר"ב מכלי המקדש ה"נ, ועי' במל"מ, - ולפלא על בעל הליקוטי הלכות שלא הביא דעת הרמב"ם בזה, - ואפשר שדעת הרמב"ם דהתנא דפטום הקטרת פליג על הני תנאי דפליגי אם הקטרת בעי מלח בשעת הקטרה, אלא סבר דנותן מלח בהפטום, - ובזה יוצא גם להקטרה, ומטעם זה אתי שפיר שהשמיט הא דקטרת אם בעי מלח, משום דסמך על מה שכתב דנותן מלח בשעת פטום, ומטעם זה השמיט באי"מ הא דברייתא דחשיב קטרת שמולחין בראש המזבח, והיינו דסבר כהתנא דברייתא דפטום הקטרת דהמליחה נעשית בהפטום, ותצא פלוגתא חדתא בין התוס' והרמב"ם, וכמו שנתבאר. יג והנה מדברי הירושלמי יומא פר"ד ה"ה מבואו' דע"כ המלח בהקטרת הי' בא מטעם פטום דתניא שם לא נתן לתוכה מלח או שלא נתן לתוכה מעלה עשן חייב מיתה, יעוי"ש, - הרי מבואר דהדין דנתינת המלח הוא כדין שארי סממנים, ומזה ראי' לשיטת הרמב"ם לפי מה שביארנו. יד כיון דמלחי' נפיק לי' מתורת דם וכו' ופירש"י דכיון דלא חזי לכפרה נפיק מתורת דם, והנה יש לעיין היאך הדין אם עלה על המזבח אם לא ירד, ולכאורה לא גרע משארי פסול בדם דהדין אם