נזר הקודש - מנחות סב

הש"ס הכא נפסל בשקיעה"ח כמותה, ואפשר דהכא קיימא למ"ד לינה מועלת בראש המזבח, - ולכאורה מזה הוי הוכחה להרמב"ם, לפסוק כרבא ולא כרבה, בפר"ג מפסוה"מ הי"א, שפסק וז"ל אברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח כאילו לנו בעזרה, ואם ירדו לא יעלו, וזהו כרבא, וכתב מרן שפסק כרבא מטעם דבתרא הוא, אבל לפי מה שביארנו פסק כרבא מטעם סוגיא דידן. - בדין מלח לקרבנות א דף כא יצאו עצים שאין מקבלין טומאה, יצאו דם שאין עולין לאישים, ולכאורה לשיטת הרמב"ם דפסק בפר"א מפסוה"מ דדם קדשים אינן מקבלין טומאה, וא"כ גם בדם יש טעם זה שאין מקבלין טומאה, ומצאתי בספר מנחת כהן ובטהרה"ק שעמדו בקושיא, אבל נראה דבאמת דם מקבל טומאה היינו דם דחולין, ורק דם קדשים אינו מקבל טומאה, ואינו דומה לעצים שליתא כלל בקבלת טומאה, - וביותר אתי שפיר טפי לפי פירוש התוס' שהקשו דהלא עצים מקבלין טומאה מטעם חיבה"ק. - ותירצו דהכוונה שעצים דחולין אינן מקבלין טומאה, וממילא לפי"ז ע"כ ליתא בזה דם קדשים שהם מקבלין טומאה בחולין, ולא מיבעי' אם אמרינן דהרמב"ם סבר חיבה"ק דאורייתא, דע"כ יפרש הכא כמו שפירשו התוס', אלא אף אם אמרינן דהרמב"ם סבר חיבה"ק דרבנן, וכשיטת רש"י, מ"מ לא שייך לומר בדם שאינו מקבל טומאה כיון שעכ"פ מקבל טומאה בהיותו חולין. - ב והנה לכאורה יש להוכיח מזה דהרמב"ם סבר דחיה"ק דרבנן, והוא לפי מה שהוכיחו התוס' הכא דכל עיקר דינא דוהבשר לרבות עצים הוא לרבי דסבר דעצים נקראו קרבן, יעוי"ש, - נמצא דלהרמב"ם דפסק כרבנן דעצים לא נקראו קרבן, כמבואר בפרט"ז מה' מעה"ק הי"ג, - וממילא לא סבר דרשא זו דוהבשר לרבות עצים, - ומוכח דסבר הרמב"ם דהיבה"ק מדרבנן. ג והנה יש לעיין מדוע לא מיעט התנא לבונה שג"כ אינו מקבל טומאה כמו עצים, - ומצאתי בספר עו"ש שעמד בזה, - ולדעתי קשה טובא על הרמב"ם דפסק דלבונה טעונה מלח, כמבואר בפרט"ז מה' מעה"ק הי"ד בלבונה הבאה בפני עצמה, וכן נם בלבונה הבאה עם המנחה משמע דטעון מלח, מדכתב בפר"ה מאי"מ דכל דבר טעון מלח חוץ וכו' ולא חשיב לבונה בחוץ, ומוכח דלבונה טעונה מלח, - יהכס"מ כתב שדעת הרמב"ם בר' ישמעאל בנו של ריב"ב, - וזהו ברייתא דהכא דממעט דבר שאינו מקבל טומאה, - וא"כ קשה טובא מדוע אינו ממעט לבונה. - ד ונראה דשאני לבונה דכיון דבאה תמיד עם המנחה, הרי היא כעצם המנחה, ושם מנחה נם על הלבונה, ובין כשהיא באה עם המנחה, ובין כשהיא באה בפנ"ע שם מנחה עלי', - וישנה בכלל מצוה דמלח ודקאמר מה הפרט מפורש דבר שהוא מקבל טומאה, אעפ"י שיש בהפרט גם לבונה שאינה מקבלת טומאה, - הכוונה בזה מדכתיב מנחתך, - ולא כתיב מנחה, והיינו דשם מנחה כולל כל מה שיש בהמנחה, אבל מנחתך משמעו המיוחד שבמנחה דהיינו הסולת, וזה מדויק ברש"י שפירש הפרט מנחתך, והיינו לכוונה זו, וכשאנו לומדין להשוות להפרט ע"כ הכוונה הפרט המפורש, אבל אין למעט לבונה כיון שעכ"פ נכללת גם בהפרט בעיקר השם מנחה, - ומצאתי אח"כ בעזר"כ שמביא בשם הקרבן אהרן שהראב"ד עמד בזה ומתרץ וז"ל דהא דלא ממעטין לבונה משום דהוי בכלל קרבן מנחתך שהיא קריבה עם המנחה, וכיון דלבונה הבאה עם המנחה טעונה מלח אף לבונה הבאה בפני עצמה טעונה, ולבונה הבאה בבזיכין נמי ילפינן לה מהיאך עכ"ל, והקשה שם דלפי"ז היאך ממעטין עצים מטעמא דלא מקבלו טומאה נלמד מלבונה, יעוי"ש, - אבל דברי הראב"ד נכונים, וכוונתו דלבונה היא עצם המנחה, ואינו דומה לעצים שהיא טפילה להמנחה, ובמנחה סתם ע"כ לבונה בכלל, - ועיקר המיעוט ממנחתך, - וב"ה שכוונתי לדברי הראב"ד, - וזהו נם כוונת רש"י, וכמו שנתבאר. - ה יצא קטורת שאינה על מזבח החיצון, - וקשה מדוע לא ממעט קטורת מטעם שאינו מקבל טומאה כמו עצים, וע"כ אין טומאה לקטורת, וכן כתב הרמב"ם בפר"ה דזבחים בפיה"מ שאין לקטורת טומאת עצמן, ואעפ"י שיש בהקטורת גם תבלין המצטרפין לאוכל לקבל טומאה, כמבואר במשנה חולין קי"ז דתנן קיפה, והוא תבלין, כמבואר שם בגמ' ק"כ, וכן כתב הרמב"ם בפר"ד מטו"א ה"ד דחשיב שם תבלין, ועי' בכס"מ, אמנם כיון דאין מקבלין טומאה בפני עצמן, אלא לאחר שנתבשלו בבשר וקבלו טעם בשר, - להכי אין זה נקרא מקבל טומאה, וזהו סברת הרמב"ם שכתב בפיה"מ בזבחים שאין להן להקטרת טומאת עצמן, - אבל עכ"פ תיקשה על הברייתא מדוע אינו ממעט קטרת כמו שממעט עצים. ו ונראה דשאני קטרת דכיון דתמיד הוי קטרת קרבן בפני עצמו, ואינו בא בצירוף עם עוד קרבן הרי הוא קרבן חשוב להיות טעון מלח, אף אם אינו מקבל טומאה ואינו דומה למנחה, - כי כל עיקר הא דהקפידה תורה על הפרט שתהי' דומה למנחה, זהו רק באלו הקרבנות הבאים להמזבח בצירוף עוד הקרבה ולא הוא לכדו, ואעפ"י שלפעמים בא גם לבדו, אבל עיקר הקרבתו הוא בצירוף, כמו עצים לבונה דם ויין, משא"כ קטרת שתמיד הוא קרבן בפני עצמו, הרי הוא בודאי בדין זה שאמרה תורה על כל קרבנך תקריב מלח, אבל כיון שיש בו שינוי מצד הקרבן שאינו בא על מזבח החיצון, וא"כ ממילא יצא נם מכלל זה דעל כל קרבנך, שכל אלו באים בהקרבה על מזבח החיצון, להכי נתמעטו ממלח. -