נזר הקודש - מנחות ס

כאן ציץ לרצות, - וזהו כוונת התוס' שכתבו מטעם דלא אפשר, והיינו מפני שהחסרון בהם בהמרצה, ועל זה כתבו דכוונת התנא אף באופן שיש להביא אחרת, וזה ודאי דוקא בריצוי ציץ. ו ומטעם זה יש לתמוה על דברי מרן הגרעק"א ז"ל דכתב להקשות דשאני בזה דהוי דיעבד, דע"כ גם התוס' סברי דלא מהני הא דדיעבד, ורק מטעם דלא אפשר בציץ, והחסרון הוא בהמרצה, אז אמרינן דלא מעכבא הריצוי, והיינו כיון דלא אפשר במרצה, הרי כאילו אין כאן ציץ לעבודות האלו ביוהכ"פ, וממילא הרי זה כטומאת גברי, - אמנם באופן שאפשר להביא קרבן אחר בטהרה, פשיטא שי"ל שיש לאהדורי אטהרה גם אחרי השחיטה דלא גרע מקרבן יותר שמינה שמביאין גם אחרי השחיטה, עי' לקמן ס"ד, ויש לעיין היאך הדין בזה אם הטהרה שאחר כך היא כחושה, אם גם בזה מהדרינן אטהרה, וצ"ע. - ז ובזה שכתבנו סרה מה שכתבנו לתרץ קושיות התוס' מטעם דר"ש מקשה לר' יהודה דסבר דנין אפשר משא"א, ולפי"ז אתי שפיר פסקי הרמב"ם, - אבל זה ליתא דע"כ כוונת התוס' הכא ביוהכ"פ דמטעם שאי אפשר הרי זה כאילו אין כאן כל עיקר הדין דציץ, דאל"כ לא מהני הא דלא אפשר דע"כ אם בעינן ריצוי ציץ פשיטא דמעכב וע"כ שאני יוהכ"פ דכן הדין מצד גזירה"כ, וא"כ אין ללמוד במקום דבעי ציץ לרצות, - ובצדק הקשה מכאן הבס''מ על הרמב"ם, - ובעיקר דברי הרמב"ם מבואר אצלינו במקו"א. - ח גמרא. גלי רחמנא ביוהכ"פ ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעי כהן, מזה קשה לי טובא על התוס' קדושין מ"א ע"ב ד"ה נפקא לי' וכו' שהקשו וא"ת אמאי לא יליף משחיטת פרו של אהרן דצריך בעלים מכלל דשחיטת שארי קדשים לא בעי בעלים, ותירצו דהוי אמרינן חמאת דומיא דפרו של אהרן, יעוי"ש, וקשה מסוגיא דהכא דיליף לר"ש דשחיטה לא בעי בעלים מפרו של אהרן, ולא פריך הסוגיא הא תינח חטאת שארי קדשים מניין, - וצ"ע. ט והנה לכאורה קשה מובא בלא"ה על התוס' היאך שייך לומר דליבעי בעלים בשחיטה דקרבנות, - דא"כ לפי"ז ע"כ מוכח דלא בעינן כהן בשחיטה, ולמה לן הלימוד דמקבלה ואילך מצות כהונה, לימוד על שחיטה שכשרה בזר, - ומצאתי ביה"מ פר"ו מגירושין שהקשה זה, יעוי"ש, - אבל באמת זה לא קשה דאפשר לומר כמו דאמרינן הכא בסוגיא דשאני שחיטה מזריקה דאף אם אמרינן דבעינן בעלים בזריקה ג"כ מכח ק"ו דהוא עיקר כפרה, מ"מ שאני בזריקה דלא אפשר בבעלים, - עי' בחידושי הרשב"א, והוי לפי"ז שחיטה בבעלים וזריקה באחר, דהיינו בכהן, וא"כ לפי"ז גם בשחיטה עצמה יהי' הבדל בין אם אפשר ללא אפשר, וזהו דבאופן שהבעלים הוא הכהן תהי' השחיטה בבעלים, ואם הבעלים זרים תהי' השחיטה באחרים. א דף כ גמ' וכי תעלה על דעתך שזר קרב על גבי המזבח וכו' והקשה בשיט"מ והא אפשר היכא דעבר הזר וקרב לגבי מזבח ומלח להמנחה, - וכתב ואמר מורי דמשמע לי' לא מלח דמתניתין דאפילו לכתחילה וכו' וניחא השתא דקאמר וכי תעלה וכו' והא קיי"ל דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליהח עבודה דלאחר עבודת קמיצה שהרי לא הי' מולח רק הקומץ לבד, תוס' מהר"פ, תוס' אחרות וכי תעלה על דעתך וכו', יעוי"ש, - מבואר מדבריהם דסברי דלא היתה מליחת כל המנחה, אלא מליחת הקומץ לחודיא, וזהו דלא כשיטת הרמב"ם ועוד פוסקים שכתבנו לעיל, עוד מבואר מדבריהם דכל עיקר הכוונה דפריך הש"ס, וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח הכוונה שמפני שמקמיצה ואילך מצות כהונה, ממילא גם מליחת הקומץ בעי כהונה. - ב והנה יש לעיין אם יש איסור כניסה לזר בלא עבודה, ולכאורה מדברי הראשונים משמע שאין איסור בזה רק פסול עבודה, מדפירשו שכל עיקר כוונת הש"ס למיפרך דע"כ יש כאן פסול מדבעי כהן מקמיצה ואילך, - ומשמע דמאיסור לא פריך, אבל אין ראי' דאפשר לומר דבשביל איסור אין כאן פסול בהמנחה ושפיר משכחת לה לענין אם עבר, - וקצת יש לדייק מלשון דהראשונים דהר"פ אינו מדייק להקשות באופן דאם עבר, - ובתוס' אחרות מדייקים אם עבר, משמע דפליגי בזה אם יש איסור לזר להעלות על המזבח בלא הקרבה, דלהר"פ אינו אלא דין בלכתחילה, ולתוס' אחרות יש גם איסור, - וכן פליגי בזה רבותינו הרמב"ם והרמב"ן דלהרמב"ם יש איסור כניסה למזבח אף בלא עבודה, - ולהרמב"ן אין איסור כניסה בלא עבודה, - וכבר האריך בזה המל"מ בפר"ט מביא"מ. - ג והנה יש לעיין טובא בדברי התוס' יומא כ"ז ד"ה אלא מהכא וכו' ואין להקשות מאי איצטרך קרא לעריכת נתחים למילפא מדקאמר מקבלה ואילך וכו' תיפ"ל מוכי תעלה על דעתך שור קרב לגבי מזבח, די"ל דאפשר דקאי בארעא וזריק להו למזבח כמו בהצתת אליתא לקמן מ"ה, יעוי"ש, - וקשה טובא הלא אף אם סברי התוס' כהשיטה דיש איסור כניסה לזר למזבח, אבל הלא אם עבר ועלה על המזבח אין גורם פסול לקרבן, אם לא רבתה תורה דבעינן כחה, וא"כ ע"כ בעינן לימוד מיוחד לעריכת נתחים דבעי כהן, - וצ"ע. ד אמנם נראה דע"כ סברי התוס' דכל הדברים הנעשים על המזבח ממילא אנו יודעים שזה שייך דוקא לכהנים, והיינו דמשום זה עצמה שהצריכה תורה מזבח, ממילא אנו יודעים דעשייתן דוקא ע"י כהן, ומפרשים הא דואל המזבח לא יקרבו, הכוונה דדבר הצריך מזבח לא יקרבו, - ומצאתי לפירוש זה במל"מ שמפרש כן לפי שיטת הרמב"ן והוא נכון מאד, ואפשר שזהו גם כוונת התוס' שם ביומא, דכיון דעריכת הנתחים הוי על המזבח ממילא אסור לזר לערוך, וגם פסול יש כאן, - וכשמתרצים דאפשר לערוך הנתחים באופן דקאי בארעא, ממילא אין זה