נזר הקודש - מנחות נט

ז כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה שנאמר המקריב וגו', והנה מדנקט עבודה. וקא חשיב נמי מילי דשייכים לעבודה. משמע מזה דדוקא בהדברים דשייכים לקרבן בעינן מודה בה, אבל אם אינו מודה בשארי מתנות כהונה, - שפיר נותנין לו, וכן יש להוכיח מדברי התוס' ד"ה מודה וכו'. ושמא יש לחלק דהתם בתרומות ומעשרות וכו' והכא בקרבן וכו' יעוי"ש, מבואר מדבריהם דבשארי מתנות כהונה דלא שייכים לקרבן נותנים לו אם הוא רשע. - ובעבודות הקרבנות בעינן מודה בעבודה. - ח אינם ברמב"ם בפ"א מבכורים ה"א שכתב עשרים וארבע מתנות ניתנו לכהנים וכו' וכל כהן שאינו מודה בהן אין לו חלק וכו' יעוי"ש, משמע מזה דבעינן בכל מתנות כהונה שיהי' מודה בהן. ואם הוא רשע, אין נותנין לו אעפ"י שהוא ת"ח. וזהו דלא כשיטת התוס', - ומיושב בזה קושיות הכס"מ שהקשה מדוע שינה הרמב"ם לשון הש"ס .מודה בעבודה", - וע"כ כוונת הרמב"ם להורות דלאו דוקא עבודה, ויסודו על סוגיא דחולין ק"ל דאמרו שם דבעינן מחזיק בתורת ד', - והנה הרמב"ם ע"כ מפרש מחזיק בתורת ד' שמאמין ומודה בה דאל"כ לא שייך לומר בזה מחזיק בתורת ד' אם אינו מאמין ומודה בה. - ט ונפק"מ לענין חמשה סלעים אם מותר לתת לכהן שאינו מודה בה. - וזה לא כבר נשאלתי בזה, - ולפי המבואר תליא בפלוגתא דהרמב"ם והתוס'. - והנה בשו"ע לא הובא לגמרי דין זה הא דאינו מודה בה. ותמוה, - והנה לשיטת התוס' דכל זה שייך דוקא לענין קרבנות אתי שפיר דכיון דאינו נוהג בזה"ז לכן לא הובא זה בשו"ע שלא כתבו רק מה שנהוג בזה"ז, אבל לפלא מדוע השמיט בשו"ע דעת הרמב"ם אשר לדעתו נוהג זה גם בזה"ז, - וצ"ע. - יא עריפת עגלה וכו' - מהכא משמע דעריפה חיא ע"י כהן, ותמוה דלא מצינו זאת, - ובמשנה דסוטה מבואר דרק אמירת כפר שייכה לכהנים, וכן מבואר ברמב"ם פר"א מה' רוצח, ואפשר דאמירה זו במקום דם, ונחשבה לעבודה, והעריפה הוי במקום שחיטה, והאמירה במקום זריקה. א דף יט וכי תימא אין דנין אפשר משאי אפשר, מכאן משמע דסבר הש"ס דר"ש סבר אין דנין אפשר משאי אפשר, - ולפי"ז שפיר הקשו התוס' ביומא ז' ע"כ בהא דפריך לי' ר"ש לר' יהודה דסבר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה כה"ג ביוהכ"פ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה, - והקשו בתוס' שם דלמא שאני הכא דלא אפשר, יעוי"ש, וע"כ סברי התוס' דר"ש סבר אין דנין אפשר משאי אפשר, דאל"כ שפיר פריך ר"ש לר"י דנילף אפשר משאי אפשר, ור"י סבר באמת ביבמות מ"ו דדנין אפשר משאי אפשר, - אבל אפשר לומר דאעפ"י דר"ש סבר אין דנין אפשר משאי אפשר, מ"מ פריך לר"י דסבר דנין אפשר משאי אפשר, ומיושב קושיות התוס', - ובזה אפשר ליישב גם שיטת הרמב"ם דסבר כר"י דאין עודהו על מצחו אינו מרצה, וסבר גם כן דטומאה דחוי' בצבור, ומ"מ מהני ביוהכ"פ בלא ציץ, וכמו שתמה בזה בכס"מ בפר"ד מביא"מ, והיינו דכיון דלא אפשר בציץ. לא בעי ציץ לרצויי, - ולשיטת הרמב"ם ליכא למיפרך מיוהכ"פ משום דיש לומר דשאני יוהכ"פ דלא אפשר, והרמב"ם לשיטתו דפסק דאין דנין אפשר משאי אפשר, כמבואר בפרי"ז מאי"ב, - אמנם תירוץ זה לא יספיק וכפי מה שיבואר. ב שם ביומא ז' ע"ב מכלל וכו' ובתוד"ה מכלל דאם נטמא הקרבן אפילו יש אחרת וכו' והקשה בדו"ח שאני הכא לאחר שחיטה דהוי דיעבד, יעוי"ש, ולכאורה יש מקום לומר דשחיטה לא מהני להיות דיעבד, מהא דדם שנטמא וכו', ועפ"י דברי התוס' שם ד"ה דם, והיינו מה שיש לבאר מהא דכתבו שם דלמ"ד דחוי' כיון דמחמיר כולי האי בטומאת עולין ודגברא קודם הקרבה, וע"כ זהו אחר שחיטה וקודם זריקה, וא"כ מוכח דשחיטה לא הוי דיעבד, אמנם אין זה מוכרח דע"כ כוונת התוס' הקרבה היינו בעלמא דמהדרינן אחרי טהרה וטהורים, דאילו הכא בשנטמא הדם אחר השחיטה לכו"ע לא מהני דיעבד ג"כ מטעם גזרת חכמים שאמרו שלא יזרוק הדם טמא על המזבח, וכמבואר זה ביבמות צ', ובזה אין הבדל בין הותרה לדחוי' משא"כ בנידון דהתוס' דמיירי בדין דאורייתא שפיר אפשר לומר דשחיטה הוי דיעבד. נ ובעיקר הוכחה דהדו"ח שמביא להוכיח דמהני דיעבד בזה דלאחר שחיטה מהא דלא מהדרינן אטהורים אף למ"ד דחוי', כוונתו באופן דליכא טהורים בכולי משמרה, אין מביאין כהנים ממשמר אחר, מטעם דזה הוי כדיעבד, ומכש"כ שחיטה, כן נראה כוונתו, נראה דשאני התם בטומאת גברי דהקרבה דהקרבן הוטל עליהם אף שהם בטומאה, משא"כ בטומאת הקרבן דע"כ גם על הכהנים הוטל לאהדורי אטהרה, וא"כ גם לאחר שחיטה מהדרינן אקרבן טהור. - ד והנה ל לכאורה דברי התוס' תמוהין מסוגיא דפסחים ע"ז דפריך שם דלמ"ד דחוי' ובעי ציץ לרצויי דלמ"ד אין הציץ מרצה לא על אכילות ולא על העולין לא משכח"ל הא דה' דברים באין בטומאה, ואם כדברי התוס' דבדיעבד שפיר בלא ריצוי ציץ, והוי בטומאת גברי, א"כ כיון דלא אפשר הוי דינם כדיעבד, - ובאמת בגבו"א הקשה מזה על התוספות. - ה ונראה דהבדל יש בין אם החסרון דציץ מצד המרצה, לבין אם החסרון מצד הנרצה, דהנה ודאי אם החסרון מצד הנרצה הוי הריצוי ציץ לעיכובא, והיינו דכיון דאיכא ציץ לרצות, ורק מפני שאין הנרצה מקבל את הריצוי, הרי"ז לעיכובא, והרי"ז כחסרון כהונה, וכדומה, - אמנם אם החסרון מצד המרצה דינו כמו היכא שחסר מרצה, מפני שאין הכהן יכול ללבוש הציץ בעבודות האלו, א"כ בזה הדין נותן דלא בעינן בעבודות האלו ריצוי ציץ, כיון שאין