נזר הקודש - מנחות נח

ומבואר גם כן הא דפסק הרמב"ם דמליחה בזר כשר. היינו מליחת כל המנחה כולה, - ולפי"ז יש לעיין טובא היאך הדין במליחת הקומץ אם מלח זר אם כשר בדיעבד, דאפשר לומר דכיון דמקמיצה ואילך מצות כהונה, א"כ בעי כהן דוקא, דע"כ הפירוש וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח, היינו דכיון דבעי כהן פסול בזר, וכן פירשו התוס' הכא י"ח ע"ב ד"ה ור"ש. - ודברי התוס' מוכרחין משום דאל"כ מאי פריך לקמן אביי לרב יוסף וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח, והלא איכא נפק"מ אם עבר זר ומלח, ואשמעינן מתניתין דכשר, וע"כ צריך לומר דכיון דבעינן כהן גם בדיעבד פסול. וצ"ע. יח כתב הרמב"ם בפר"ה מאי"מ הי"ב הקריב בלא מלח כלל לוקה וכו' ואעפ"י שלוקה הקרבן כשר והורצה, חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה, ויש להבין הטעם מדוע שונה בזה מנחה משארי קרבנות לענין הרצאה. - נראה דשאני מנחה שהוא הקומץ הבא לרצות, והכפרה תלוי' בו, והקומץ במנחה כמו זריקה בדם, והנה בכל הקרבנות ענין הרצאה אינה אלא ריצוי הקרבה אבל לא כפרה שהכפרה כבר נעשית בדם, משא"כ מנחה לענין הקומץ שהכפרה תלוי' בו, וכשהקריב בלא מלח עשה איסור. ואין אדם מתכפר בעבירה, כמו שאמרו בתמורה כ' וכתבו התוס' וז"ל ותמורה באה בעבירה היא שעבר על לאו דלא יחליפנו, ואע"ג דתמורת עולה ושלמים קרבה. הנהו לאו לכפרה אתיין, יעוי"ש, ומכש"כ הכא בקומץ שהיא עיקר כפרה. יט והנה הסמ"ג מצוה ש"כ כתב וז"ל שלא להקריב קרבן בלא מלח וכו' והמקריב בלא מלח לוקה, ואעפי"כ שנינו בפר' הקומץ רבה לא מלח כשר, יעוי"ש, - נראה שדעתו שמפרש להמשנה כפשוטה בלא מלח כשר, היינו גם הקומץ. וסבר דהתנא דהמשנה פליג אתנא דברייתא ומכשיר גם הקומץ בדיעבד בלא מליחה, וכן פסק היראים מצוה שע"א שפסק כסתמא דמתניתין דלא מלח כשר, ומסיים בטעמא דלא שנה עליו הכתוב לעכב, יעוי"ש. - ותמוה טובא הלא מסקנת הש"ס דיש כאן עיכובא. והיינו מדכתיב בה ברית והוי עיכובא, וגם אינם מחלקין בין קומץ לשארי המנחה. - כ ונראה דהם תפסו דתנא דמתניתין פליג ולא סבר דברית הוי עיכובא, - וסברי דהמלח שבא בהקרבה עם הקרבן הוי כקרבן בפני עצמו, - היינו שהתורה אמרה דבשעה שמקריבין קרבן צריך להקריב גם מלח לקרבן, אבל הוא קרבן בפני עצמו, וממילא לא הוי עיכובא. כי מה לו לעכב כיון שהוא קרבן בפני עצמו, - ומטעם זה לא שייך לומר דברית הוי עיכובא להקרבן, כיון דשתי קרבנות נינהו, - ולשון ברית הכא סבר תנא דידן שאינו עבור עיכוב. עי' רמב"ן בפירוש החומש בדבר ענין ברית במלח מה שפירשו חכמים, ומטעם זה לא שייך לפסול המנחה מטעם כפרה על ידי עבירה. כיון דאין המלח עושה כפרה, והוא ענין בפני עצמו, וכמוש"נ. א עמוד ב תוד"ה כי וכו' וא"ת מ"מ כיון דלכתחילה מצוה לבלול צריך להביא מנחה שיכולה להבלל, וי"ל כיון דהאי גברא לקרבן גדול מיכוון הי' לו להביא בכלי אחד וכו', יעוי"ש, ביאור דבריהם אעפ"י שיש מצוה דבלילה,- אמנם כשמכוון לקרבן גדול באופן שאי אפשר בבלילה, אמרינן דהאי נברא נדר באופן דלבטל מצות בלילה, ובשלמא אם בלילה מעכבת. אז אמרינן דבאופן זה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, ודבריו בטל. - אבל כיון שבלילה אינה מעכבא אז יש לנו לומר דכוונתו לקרבן גדול. ובתנאי דלבטל מצות בלילה. - ב ובשיט"מ מביא בשם הר"פ וז"ל ועוד יש לומר דאם איתא דכשרה בדיעבד בלא בלילה, הכא הי' לו להביא בכלי אחד, וסגי לי' בלוג שמן. דאי עביד בשני כלים. יצטרך להביא ב' לוג שמן ודמי לריבה שמנה, ע"כ, - ולכאורה מדוע לא סגי בסברת התוס' דלקרבן גדול קא מכוון, ואי אפשר לשנית מדעת הנידר, - ובשני כלים יש כאן שינוי ופסול. - ג והנה אפשר לומר דהוקשה להר"פ דלסברת התוס' אכתי יש להקשות מדוע לא אמרינן להיפך לאידך ניסא דבכדי שלא לבטל מצות בלילה, היתה כוונתו לשני כלים, וממילא אין כאן פסול ג"כ, אבל לפי"ז תיקשה גם לדברי הר"פ שכתב דהוי ריבה שמנה אם יביא בשני כלים. וזה תמוה דהלא אם כוונתו לזה. הלא אין כאן משום ריבה שמנה, וצ"ע. ד ונראה דהר"פ פליג על התוס' דסברי דהכא פסול אם יעשה בשני כלים. והיינו דדוקא באופן שאינו מבטל מצוה אז אינו יכול לשנות מקרבן גדול לקטן כמו הכא לעשות מנדר בכלי אחד בשני כלים, אבל באופן שמבטל מצוה דבלילה, הרי"ז מתנה על מה שכתוב בתורה, ותנאו בטל, ואין כאן פסול משום זה דשני כלים, אבל יש כאן פסול אחר, והוא דעכ"פ אין כאן נדר דשני לוגין, - וכשירבה בלוגין הוי ריבה שמנה. - ה ותצא מזה פלוגתא בחקירה חדשה אם אמרינן מתנה ע"מ שכתוב בתורה אם התנה בלבטל המצוה דלכתחילה דפליגי בזה רבותינו תוס' עם הר"פ, דלשיטת התוס' אין בזה משום מעמש"ב. ולר"פ יש בזה משום מתעמש"ב. וכמוש"נ. ו גמרא, השתא לא פתת כלל כשרה פתין מרובות . מבעי' וכו' - ויש לעיין לפירש"י דמפרש בהמשנה דלא פתתן היינו לבר מהקמיצה, והיינו דבקמיצה ע"כ בעינן פתיתה מצד הדין. וא"כ אפשר לפרש המשנה דלא פתתן כלל היינו להמנחה לבר מהקמיצה. או שפתתן פתים מרובות, היינו להקמיצה, ואפשר דלא אפשר לקמוץ אם לא פתתן כהשיעור, - וזהו משום דהקומץ נפסל בחסר וביתר, ומוכרח לקמוץ פתיתין, ובפתיתין מרובות א"א לצמצם, - ומצאתי אח"כ בתוסיו"ט שהקשה לרש"י כמו שכתבנו. אבל נראה דכוונת רש"י דהקומץ בהכרח בא פתיתין כדי שתהי' הקומץ בכשיעור, - ומיושב בזה מה שהקשה שם דהרמב"ם לא כתב דהפתיתה בקומץ מעכבת. - והיינו משום דלאו מטעם עיכוב אתא, אלא מטעם הכרח, וגם לא בעינן שנה הכתוב עליו לעכב. כיון דזה נכלל בעצם דין קומץ. -