נזר הקודש - מנחות נא

ג עוד נראה דע"כ שיטת הרמב"ם הוא מטעם ודאי מדכתיב הרי זו כמנחה שלא הוקטרה קומצה, בהוספת דברים אלו משמע שהפסול הוא מטעם ודאי, ודברי הרמב"ם ופסקו יש להבין. ד והנה הגאון הברכה"ז כתב בטעם הרמב"ם לפי מה שפסק בפרי"א מפסוה"מ הט"ו דאין הקטרה בפחות מכזית, וזהו כריב"ל לקמן כ"ו, ולהכי בהקטיר שומשום הרי"ז כאילו לא הקטיר כלל, ומטעם זה לא בשר הוי ולא פיגול הוי, עכת"ד, אבל לפי זה תמוה טובא הסוגיא מדוע לא קאמרה הסוגיא הכא דמ"ד פסול הוא משום דאין הקטרה בפחות מכזית, וכעין פלוגתא דריב"ל, וע"כ דהסוגיא דהכא אינה ענין לסוגיא דלקמן לענין הקטרה בפחות מכזית, - וזה טעמא בעי. - ח והנה הגאון בקר"א מפרש דהבדל יש בין אם מעלה כל הקומץ על המזבח, לבין אם מעלה חצאין, דלקמן מיירי בדבר העלאה על המזבח, ובזה סבר ריב"ל דצריך עכ"פ להעלות בפעם אחת לא פחות מכזית, והכא מיירי שהעלה קומץ כולו על המזבח על מנת להקטיר כולו, אלא שמקטירו מעט מעט על האש, ובכל שומשום מחשב מחשבת פיגול, עכת"ד, והנה לכאורה יש ראי' לזה מהירושלמי יומא פר"ב ה"א דבעי שם תרם חצי', תפלוגתא דר' יוחנן ודריב"ל, דאמר ר"י קומץ שקודש בכלי והקטירו אפילו שומשמין יצא ריב"ל אמר מתניתין לא אמרה כן, אלא הקטיר בקומצו פעמים כשרה, יעוי"ש, והנה שם בירושלמי שרוצה לדמות הרמת הדשן להא דקומץ אחר קידוש כלי, וזה מיירי בהעלאה, - נמצא דדינא דריב"ל בהעלאה מיירי. - ו אבל לפי"ז תצא חדתא דשני דינים יש בזה, - א העלאה מהכ"ש על המזבח ובזה בעינן כזית, ב) מהמזבח על האש אין להקטיר שומשמין, משום דאין דרך הקטרה בכך, וזהו סוגיא דהכא, - ומשמע שאם מקטיר יותר משומשום אעפ"י שלא הוי כזית הוי הקטרה מעליא, - ובזה פלא דנתנו חז"ל בזה לשיעורין, דדוקא כשומשום ולא יותר, והוא שיעור חדש, - וזהו נגד הסברא, דע"כ כל שהוא פחות מכזית הרי דינו כשומשום, - וכמו שמוכח מירושלמי יומא שכתבנו לעיל דכל פחות מכזית נקרא שומשום, - וגם תיקשה על הרמב"ם מדוע הכריע כמ"ד פסול, - עוד קשה מדוע נקטו הפלוגתא הכא לענין פיגול ולא נקטו להאי דינא בעצם הקטרה דלמעלה על המזבח היאך הדין בשהקטירו בכשומשום מה דינו אם נחשב להקטרה. ז לכן נראה דזה ודאי דכל עיקר הא דאמרינן דבעינן שיעור לקומץ להקרבה,- זה הכל מיירי לענין העלאה, - וכן מיירי גם בסוגיא הכא בהקטיר שומשום היינו העלאה להקטיר, אבל על עצם המזבח, אין שום נפק"מ אם האש שורף ביחד, או קרטין קרטין, - וראי' לזה הא דאיתא בזבחים ל"א ע"ב בחישב לאכול יותר מכדי אכילות פרס מצטרף, מטעם דאיתקש לאכילת גבוה, - והיינו הקטרה שיש בה יותר מאכ"פ, יעוי"ש,- אלמא לא איכפת לן גם בהקטרה דשומשמין, - דאל"כ אלא אמרינן דבעינן שיניח על האש בפעם אחת, - א"כ אינו דומה לאכילת פרס דהדיוט שאינו מניח כל השיעור לתוך פיו, אלא אוכל קימעא קימעא, וע"כ כוונת הש"ס באכילת גבוה שהוא בדמיון לאכילת אדם, והיינו שמניח לתוך פיו מעט מעט, - ומדמה הש"ס דכמו שחזינן שהאש לפעמים אינו ממהר לשרוף, וממילא כמו כן אם מניח על האש מעט מעט שפיר דמי, - אבל אם אמרינן דבעינן הנחה על האש בבת אחת דוקא, א"כ בדמיון לאכילת אדם שאינו נותן לתוך פיו כל הפרס בבת אחת, ועיקר הקטרה שאמרו אין פחות מכזית היינו ההנחה על המזבח, - אבל אחרי ההנחה שוב אין קפידא היאך ישרף, - ומטעם זה אתי שפיר דלא נחתי רבותנו לזה כלל. ח ובסוגיא דידן נראה לבאר בהקדם לבאר מה זה הטעם דאין מקריבין קומץ פחות מכזית, משום דיש לפרש בה שתים, א) שגנאי הדבר להקטיר פחות מכזית, - ואין זה נקרא קרבן, ב) שאין העלאה זו נחשבת עבודה כשנעשית בפחות מכזית, ונפק"מ בין הטעמים לענין קומץ ששיעורו שני זיתים, - אם קרב בתחילה כזית ומונח על המזבח, ואח"כ בא להקריב כזית השני בהקטרה דשומשום, דאם אמרינן שהוא קרבן הכא שפיר דמי, מטעם דהרי מונח שיעור כזית על המזבח, ויש בזה חשיבות קרבן, אבל לטעם השני שהוא מפני חשיבות עבודה גם בזה פסול, - מפני גרעון עבודה, - ובזה יש לפרש טעמא דריב"ל לקמן בהא דתנן הקטיר קומצה פעמים כשרה דריב"ל אמר פעמים ולא פעמי פעמים, היינו שאפילו כשכבר מונח כזית על המזבח, הנה גם בכזית השני אין להקטיר שומשום, - וע"כ טעמו כטעם השני דלעיל שבעינן שתהי' חשיבות עבודה. ט אמנם סוגיא דידן פליגי בזה בשני הטעמים שכתבנו, והוא דהכא מיירי באופן שבשומשום הראשון הי' מניח את הלבונה שהוא גם כן שיעור קומץ כמו שפסק הרמב"ם בפרי"ב ממעה"ק ה"ז, - והרי"ז נחשב לקרבן מפני שהוא חלק מן הקרבן של המנחה, - ומ"ד דהקטרת שומשום מן הקומץ הוי הקטרה מעליא סבר כטעם הראשון שכתבנו, והכא לא שייך כיון דכבר מונח על המזבח שיעור קרבן, והוא הלבונה, - ומ"ד דלא הוי זה הקטרה סבר כטעם השני שכתבנו משום דאין כאן חשיבות עבודה. - י והא דנקטו פלוגתייהו במחשבה דפיגול הוא משום רבותא דלמ"ד כשר, - לומר דאעפ"י שאין דרך אכילה בכך, ומכל מקום דרך הקטרה בכך. - יא ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם דמדייק ונקט הקטיר כדי שומשום מן הקומץ עם הלבונה, ולא נקט כדי שומשום מקומץ ולבונה ביחד, דאז הי' במשמע שנקט משניהם כדי שומשום, אלא נקט כדי היתה שיעורו בשלימות, ובא בתחילה למזבח, - שומשום מן הקומץ,- עם הלבונה, דמשמעו דלבונה וזהו לאופן שכתבנו, כי באופן זה מיירי הסוגיא, - ומסיים והרי"ז כאילו לא הוקטר קומצה, - והיינו