נזר הקודש - מנחות נ

למחשב לפגל הלחם, - דשאני התם דלהניתר יש שני מתירין, ולפגל את הניתר בעינן שיפגל בשניהם, - משא"כ בלפגל את עצמו הרי הוא מתיר שלם לגבי עצמו, - והנה אכתי יש להעיר דכיון דשני כבשים מעכבין זא"ז, - וא"כ לגבי עצמו גם כן חצי מתיר הוא אבל ליתא דע"כ אעפ"י שמעכבין זא"ז היינו משום מצוה דשתי הלחם, היינו דהלחם בעי שני מתירין, אבל כל כבש לגבי עצמו הרי הוא מתיר את עצמו. - ב ולפי"ז מצאתי לחקור היאך הדין בהלחם דכיון דהכבשים מפגלין את הלחם, והכא כיון שהכבש הזה מפוגל, - א"כ ממילא גם הלחם שעמו מפוגלין, ולא שייך הכא גם על הלחם חצי מתיר, - דדוקא בתחילה לענין ליעשות פיגול, אין פיגול בחצי מתיר, אבל כשחל פיגול בכבש אחד מטעם שלגבי עצמו מתיר שלם הוא, - א"כ ממילא גם הלחם נמשך עם הכבש, - והנה מצאתי בספר טהרת הקודש שכתב נם כן הכי לדבר ברור, אמנם לדעתי נראה שזה ליתא, והדבר ברור להיפוך, - והוא דהנה ידוע דלא שייך פיגול קודם הקידוש כידוע, - והנה קדושת הלחם בשחיטת הכבשים, כמבואר, והנה זה ודאי דשחיטת כבש אחד אינו מקדש הלחם, - כיון דשני כבשים אינן מעלין זה בלא זה כדאיתא לקמן, - נמצא דבשחיטת כבש אחד אין קדושה להלחם כלל עדיין, וא"כ לא שייך לומר פיגול ג והנה לפי"ז יש לעיין בהא דתנן במשנה בפלוגתא דר"מ ורבנן בשחט אחד מן הכבשים לאכול מן החלות למחר דסבר ר"מ דהוי פיגול מטעם דמפגלין בחצי מתיר, - וקשה מה שייך פיגול טרם שחט שני הכבשים, דעדיין לא נתקדש הלחם. ד לכן נראה דמיירי באופן שפיגל בהשחיטה דהכבש השני דעתה חלה הקדושה על החלות, - ויש כאן פיגול בחצי מתיר, כיון דלא חשב בהשחיטה דהכבש הראשון, וזה נכון, - אבל נפלאתי שלא נחתו לזה המפרשים. - ה אבל לדינא נראה כמו שכתבנו, ובזה אתי שפיר דלא נקט הרמב"ם להאי דינא דלחם הכא בהאי דינא דשחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר, משום דדבר פשוט הוא דאין כאן פיגול טרם שנתקדש הלחם, והנה לפי"ז גם בבעי' דשחט כבש לאכול מחבירו למחר, - אם חבירו לחם משמע, - ע"כ מיירי גם כן באופן דחשב גם בהכבש השני. ו תוספות ד"ה בין וכו' ובחצי הזאות דפנים מודה ר"מ דלא הוי פיגול מדי דהוי חצי קומץ וכו' וצ"ע בההיא דלקמן דהקטיר שומשום לאכול שומשום, יעוי"ש, - והנה תמהני טובא, הא שהקשו מהא דהקטיר שומשום, שאין זה סתירה להא דחצי קומץ, והיינו דלא חשיב באידך חצי קומץ השני, - וזה לא מהני, - משא"כ בהקטיר שומשום דעכ"פ חשב בכל ההקטרה עד כולו, והרי"ז בדמיון לרבנן דאין מפגלין בחצי מתיר, ומ"מ כשחשב בקומץ ואח"כ חשב בלבונה הרי"ז פגול, וכמו כן לר"מ אם חשב בהשני חצאי קומץ נחשב לפיגול מעליא, ובדבר חצי קומץ דלא מהני נם לר"מ משמע מסוגיא לקמן ע"ב דקאמרה הסוגיא עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא דחשב בכשיעורו, ופירש"י שחישב כשיעור הקטרה שלימה ביחד, - משמע מזה דהחסרון הקטרה כדי שומשום משום דהשיעור נעשה בצירוף מחשבות, אבל בחצי שיעור לחודיא פשיטא דלא מהני. בדין פיגול בחצי שיעור א עמוד ב הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה קומץ כולו וכו' אלא מ"ד פגול דברי הכל מ"ד פסול דברי הכל, ומ"ד כשר דברי הכל וכו' ובכדי להבין הסוגיא נקדים דברי הרמב"ם, - כתב הרמב"ם בפרט"ז מפסוה"מ ה"ט וז"ל הקטיר כדי שומשום מן הקומץ עם הלבונה, והוא מחשב שיאכל כדי שומשום מן השיריים למחר וכו' הרי"ז פסולה וכו' אין דרך הקטרה בכך, אלא הרי זה כאילו לא הוקטר קומצה עכ"ל וכתב מרן הכס"מ שם שני טעמים בטעם הרמב"ם דפסק כמ"ד פסול, א) דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, ב) משום דמ"ד כשר הוי חד לגבי' תרי, יעוי"ש, - ויש להעיר על שני התירוצים, דלתירוץ הראשון דטעם הרמב"ם משום ספד"א ולחומרא, - הי' לרבינו לכתוב בהדיא שהוא פסול משום ספק, - ונפק"מ רבתי לדינא, ואעפ"י שלענין עיבור צורה בכל אופן טעון עיבור צורה, דלא עדיף מנשפך הדם דטעון עיבור צורה, וביותר למ"ד דנם פיגול טעון עיבור צורה, עי' פסחים ל"ד. - אבל נפק"מ לענין איסר עצמו, כגון אם נגע כזית של שירי המנחה במנחה אחרת בעודה חמה, שהדין שאם פסולה היא תיפסל מצד ודאי, ואם בספק אינה פוסלת מדאורייתא, לשיטת הרמב"ם דסבר ספד"א מה"ת לקולא וגם לאינך ראשונים נפק"מ רבתי בין ודאי לספק לענין ספ"ס, ולענין תערובות, - עוד יש לעיין לענין אש"ת, דאם פסול מצד ספק, אבל יש כאן מקום לומר דהוי גם פיגול מספק, וא"כ האוכל השיריים חייב אש"ת - ומה שכתב הכס"מ דאין נפק"מ לענין כרת משום דאין עונשין מספק, יעוי"ש, - תמוה טובא, הלא תמיד יש חיוב אש"ת מספק, - ואפשר לומר דאין חיוב אש"ת בספיקא דדינא, - מטעם חסרון לברר, עי' כריתות י"ח, ובירושלמי יבמות פרק ד'. - ב עוד אפשר לומר דלדעת האומרים דבעינן איקבע איסורא לענין אש"ת, והכא לא הוי איקבע איסורא, אבל עכ"פ נפק"מ רבתי למה שכתבנו לעיל, ועל התירוץ השני קשה גם כן בהא דכתב משום דהוי חד לגבי' תרי, - וקשה דהלא עיקר הפסול הוא מטעם שכתב הרמב"ם משום דאין דרך הקטרה בכך, ובזה הלא הוי יחיד לגבי תרי, דע"כ מאן דאמר פיגול סבר דהוי דרך הקטרה בכך, ומ"ד כשר סבר גם כן דהוי דרך הטרה בכך, נמצא דבדין זה דדרך הקטרה הוי יחיד לגבי תרי.