נזר הקודש - מנחות מט

על הטמאים, ובשביל טומאתם לא נפקע מהם זכות הקרבה, ולהכי יעשו הקרבה גם בתחילה, משא"כ הכא שחיוב עשיית הפסח חל על כל אחד ואחד בפני עצמו, וחיוב פסח שחל על הטהורין הלא הוא חיוב אחר ממש ואינו ענין לחיוב דהטמאים, וממילא גם חיוב אופן עשייתם חל על כל אחד לפי מה שהוא, דהיינו דעל הטמאים חל חיוב לעשות פסח בטומאה, ועל הטהורין חל חיוב פסח בטהרה וא"כ היאך יעשו בטומאה אעפ"י שקרבן צבור הותרה בטומאה, כיון שעכ"פ המה טהורים נינהו, אבל מפני שאין קרבן צבור חלוק שפיר עבדי גם הטהורים בטומאה מפני שאין קרבן צבור חלוק. עמוד ב ואסרו את הזרעים, - וכתבו התוס' והיינו דלא כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצין במפולת יד, יעוי"ש, - ולכאורה אפשר לומר דגם ר' יאשיה מודה לאיסור, ודוקא למלקות סבר כן, וכן באמת כתב הר"ן בפר"ק דקדושין בסוגיא דל"ט, יעוי"ש, וזהו גם דעת הרמב"ם בפר"ה מכלאים, - ובזה יש לעיין לפי מה שפסק הרמב"ם בפר"ה מכלאים ה"ח דאין אדם אוסר דשא"ש בכלאים, וכתב מרן משום דהרמב"ם פוסק כר' יוסי מטעם דשמואל סבר כוותי' יעוי"ש, - ולכאורה תמוה טובא מסוגיא דידן דמבואר דבכלאים דאורייתא מודה ר' יוסי דאדם אוסר אף דשא"ש, - אמנם רבינו הגר"א ז"ל מפרש באופן אחר, והוא דכתב דהיתר הגפנים הכא משום דהוי סמדר, ומפרש הסוגיא דלר' יאשיה לא יצוייר לפי"ז איסור רק בקנבוס ולוף מפני שעושות לשלש שנים, דבשארי זרעים לא משכחת לה שיאסרו שניהם, משום דעד שיחי' הגפן סמדר, כבר יבשה התבואה, ותבואה שיבשה אינו מקדש, - וגפן קודם שנעשה סמדר גם כן אינו מקדש, עכת"ד בספרו אליהו רבה, - ובזה הסוגיא בהירה, ובזה מיושב נם פסקו של הרמב"ם דכיון דבשארי זרעים לבד קנבוס ולוף לא אסור אלא מדרבנן, ובזה אין אדם אוסר דשא"ש. - א בעא מיני' מד' אלעזר השוחט את הכבש לאכול כזית מחברו וכו' חברו כשב משמע וכו' או לחם משמע וכו', - והרמב"ם כתב בפרי"ז מפסוה"מ הי"ז וז"ל שחט אחד מהן וחשב בשעת שחיטתו שיאכל מבשר השני למחר שניהן כשרים שאין מחשבין שכוונתו על הכבש, - והשמיט האופן דאמר חברו סתם, אם דעתו אכבש או על הלחם, - ותמוה מדוע לא כתב האי בעי', ועמד בזה מרן הכס"מ, - וראיתי בקר"א שפירש דבעי' זו לא הוי אלא אליבא דר"מ דסבר מפגלין בחצי מתיר, דאליבא דרבנן בלא"ה לא הוי פיגול אפילו בשפירש דכוונתו על הלחם, משום דהוי חצי מתיר, - ואעפ"י שגם לרבנן הוי פסול דרבנן, אמנם בספק הוי ספק דרבנן, ולקולא, עכת"ד, ודבריו תמוהין דהלא שפיר יצוייר דהוי מתיר שלם באופן שחשב כמו כן בשחיטה דהשני, ואמר גם כן לאכול מחברו, דעכשיו משום חצי מתיר אין כאן, דהרי היתה מחשבה בשני המתירין, ופיגול אין כאן אם דעתו על הכבשים, משום דאין מתיר מפגל את המתיר, - ובזה מיושב קושיות השיט"מ, - ולדעתי נראה שזה מרומז בדברי הרמב"ם שכתב שאין מחשבין מזה על זה, - לומר שגם אם חשב בשני המתירין לא מיתפס מחשבת פיגול, - וא"כ הספק במקומו עומד דנפק"מ אם חברו כבש משמע, דאז אין פיגול אפילו בשחשב בשתיהן, - ואם חברו לחם משמע, יש כאן פיגול בלחם, - באופן שחשב בשתיהן, ועוד דהי' להרמב"ם לכתוב סתם, וממילא אנו יודעין דעל כל אופן אין כאן פיגול. ב ונראה לומר דהרמב"ם סבר דלאחר שהוזקקו בתנופה הרי הם אחד, ובלשון חברו כבש עם הלחם משמע, וכולם נכללו בלשון חברו, וממילא הרי"ז כאילו אמר שיאכל כזית משתיהן, - ובזה ליכא למיבעי, דזה נפשט, דבאופן זה הכבשים אינם מפוגלין, כמבואר לעיל, וכן פסק הרמב"ם בפרי"ז מפסוה"מ ה"ח, - וע"כ הבעי' הלזו דבעי אם חברו כבש משמע ולא לחם, - אזלא למ"ד דהלחם אינו מעכב הכבשים, וגם התנופה אינה מועילה לזה לעשותן כאחד שיעכבו זה את זה, - דדבר זה בעי' היא לקמן מ"ו אם תנופה עושה זקיקה, - אבל הרמב"ם פוסק בפר"ח מתו"מ הט"ו דתנופה עושה זקיקה, - והכא הרי כבר הוזקקו זה לזה בתנופה שהיא קודם שחיטה, ממילא אין כאן מקום לבעי' זו, - וכמוש"נ, עוד בזה יבואר לקמן שלהי פרקין. א תנו רבנן הזבח מפגל את הנסכים משקדשו בכלי דברי ר"מ אמרו לו לר"מ והלא אדם מביא את זבחו היום ונסכיו עד י' ימים וכו' קסבר ר"מ הוקבעו בשחיטה כלחמי תודה, וכן שם לענין לוג שמן של מצורע, - ויש לעיין בפסקי הרמב"ם דפסק דנסכים שהובאו עם הזבח הוקבעו בשחיטת הזבח, כמבואר בפי"ב מפסוה"מ ה"ג שכתב וז"ל נסכים שהוקדשו בכ"ש ונפסל הזבח אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב וכו' יעוי"ש הרי מבואר דהשחיטה קובעת, - וא"כ קשה מדוע פסק בפרי"ח מפסוה"מ שאין מועיל לפגל, והלוג שמן של מצורע אינו נפגל, מטעם דיכול להביא לוגו אחר עשרה ימים, - וקשה הא הוקבע בשחיטה. - ב ונראה דהרמב"ם דסבר דדוקא בשחיטה כשרה השחיטה קובעת, ולא בשחיטה פסולה סבר דמחשבת פיגול גם כן אינה קובעת, וזהו סברת התוס' בד"ה אפשר בפירוש השני, יעוי"ש, - והתוס' הקשו דלפי"ז משכחת גם לרבנן פיגול בנסכים ובלוג שמן באופן בהשלשה עבודות שלאחר השחיטה הנעשית בהכשר, אפשר לומר דכיון דכל עיקר פיגול משלמים נלמד בעינן דומיא דשלמים שיצוייר פיגול בד' עבודות, אבל באופן שלא יצוייר רק בשלשה עבודות אין בזה תורת פיגול, - והכא בנסכים ובלוג שמן של מצורע כיון שלא יצוייר פיגול בשחיטה, להכי אינו נוהג בהו פיגול כלל, -וזהו סברת החכמים, ולזה נוטה דעת הרמב"ם.- א דף טז במשנה, שחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר הוא פיגול וחבירו כשר, - ולא שייך הכא חצי מתיר, מטעם דמפגל את עצמו, ואינו דומה לפיגול בקומץ ע"מ לאכול שיריים, או