נזר הקודש - מנחות מח

א דף טו במשנה, התודה מפגלת את הלחם, והלחם אינו מפגל את התודה וכו' והתודה אינה מפוגלת, - ויש לעיין אם רק פיגול אין על הכבשים אבל פסול יש כאן, או"ד שהכבשים כשרים לגמרי, והנה מפירש"י משמע שרק עונש כרת אין על הכבשים, מדפירש"י שאין האוכלה ענוש כרת, משמע אבל עכ"פ פסולים הם, - והנה לכאורה משמע כן מלשון הרמב"ם בפרי"ז מפסוה"מ ה"ו שכתב וז"ל הלחם לבדו פיגול וזבח התודה אינו פיגול, יעוי"ש, - משמע אבל עכ"פ פסול הוי, מדלא כתב וזבח התודה כשר, והנה מהסוגיא דלעיל י"ד ע"ב מבואר דגזרו פסול בחצי מתיר, ואינו מבואר פסול באופן זה, משמע דבזה גם פסול לא הוי, - ובאמת יש לעיין מניין לרש"י והרמב"ם לומר כן דרק מכרת איתמעט, ונראה לבאר מסוגיא דלקמן, וכאשר יבואר. ב דהנה לקמן ע"ב רבי אבא זוטא בעי לה הכי בעא מיני' ר' אלעזר מרב השוחט את הכבש לאכול כזית מחברו למחר מהו, חברו כבש משמע ולא מפגל, או"ד לחם משמע ומפגל, יעוי"ש, וקשה דאם אמרינן דהלחם כשהוא פגול הכבשים כשרים לגמרי, - א"כ מה שייך למבעי' אם חברו כבש משמע או לחם, הלא פשיטא דאית לן לומר דע"כ חברו כבש משמע שהוא בדומה לו מצד המין, אבל הלחם אינו מינו, - ובשלמא אם אמרינן רבשנפגל הלחם דאז גם כבש המפגל עמו לכהפ"ח בפסול, לכן גם בזה שייך לומר חברו, אבל אם אמרינן דבנפגל הלחם אין הכבש עמו בפסול, והכבש עומד בכשרותו, א"כ מה שייך לומר בזה חברו, - וא"כ משמע מסוגיא זו דלכל הפחות, הכבש נפסל באופן שנפגל הלחם, ואפשר שמזה למדו רש"י והרמב"ם דיש פסול על הכבשים באופן זה כשהלחם מפוגל. - ג אבל תמוה טובא מתוספתא פר"ה דמנחות דתניא פעמים שהם מפוגלים והלחם מפוגל, הם מפוגלין והלחם כשר, הם כשרים והלחם מפוגל, הם כשרים והלחם כשר, שחטן לשמן לאכול מהן למחר הם מפוגלים והלחם מפוגל שחטן שלא לשמן לאכול מהן למחר הם כשרים והלחם כשר, - הנה הרבה למדנו מתוספתא זו דהחסרון לשמה אינו מעכב לפיגול, וקרינן בזה כהרצאת כשר, אבל מבואר להדיא דבאופן שהלחם מפוגל הכבשים כשרים לגמרי. ד והנה על הרמב"ם יש ליישב דיש לומר דסבר הרמב"ם גם כן דהכבשים כשרים לגמרי, והא דלא כתב הרמב"ם כשר להדיא, הוא מטעם אחר, והיינו דסבר הרמב"ם דהלחם מעכב את הכבשים כשיטת ר"ע לקמן מ"ה, וכן פסק בפר"ח מתו"מ הט"ו, - וא"כ אינו יכול הרמב"ם לומר כשר אכבשים, דהלא יען שעתה אין לחם להכבשים. - להכי כתב שאינם פיגול, - וממילא מובן שנדרשים ללחם אחר, אבל אין לפרש כן בדברי רש"י, מדפירש שרק מכרת אימעט, וצ"ע. ה ואפשר דסבר רש"י דזה תליא אם לחם מעכב הכבשים, - והיינו דאם לחם מעכב הכבשים, - לכן נחשבים לגוף אחד לענין זה אשר לכהפ"ח יגרום פסול על הלחם, ומטעם זה בעי הש"ס לקמן אם הלחם בכלל חברו, זהו מפני שהלחם מעכב הכבשים, והתוספתא אזלא בשיטת ר' שמעון דסבר דאין הלחם מעכב הכבשים, - ומה שיש להעיר עוד בזה יבואר לקמן בסוגיא מ"ו. א תוד"ה ר' יהודה אומר וכו' אע"ג דרבי יהודה ס"ל בפר"ק יומא טומאה הותרה בצבור, מ"מ איצטרך לי' טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון שיש בה אכילה, - וכוונתם לזה שאמר ר"ג ביומא ז' מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה, - וקשה דמה זה ענין להא דיומא, דהרי התם ביומא הביאור שמפני שאיכא שיריים לאכילה ואם יהי' קרב בטומאה תהי' חסר מצוה דאכילה, ולהכי מהדרינן עבור קרבן אחר בטהרה, וכל זה שייך בשארי קרבנות צבור הבאין בטומאה, ואינן נאכלין בטומאה, משא"כ פסח שעיקרו בא לאכילה ונאכל גם בטומאה, כמבואר במשנה פסחים ע"ו ע"ב, וא"כ ודאי לר' יהודה דסבר טומאה הותרה בצבור דהכא הוי הותרה, נמצא דאין זה ענין להא דר"נ, - והנה אפשר לומר דסברת התוס' הוא בדמיון דכמו שסבר ר"ג שם ביומא אעפ"י שהותרה טומאה בצבור, ומ"מ לענין אכילה מפני חסרון מצוה אמרינן דלא הוי אלא דחוי', כן נחתי לפרש דע"כ סבר ר' יהודה גם כן דאין לומר הותרה באופן שיאכל אדם בשר קדשים בטומאה, והיינו דסבר ר' יהודה דמדרבנן הוא, ולהכי מוכיחו התוס' בסברא שזהו בדמיון לר"נ דהתם ביומא, וגם מדברי ר' יהודה שאמר הטעם דאין קרבן צבור חלוק, גם כן מוכח שאין לומר הותרה טומאה באכילת פסח, והתוס' רק על דרך הדמיון נחתי לומר דזה לא גרע מהא דר"נ שם ביומא דמדרבנן לא אמרינן בזה הותרה, רק דחוי', ולהכי אמר ר' יהודה הטעם לפי שאין קרבן צבור חלוק. ב ובזה מיושב הא דקשה מסוגיא שלימה סנהדרין י"ב דפריך שם לר' יהודה דסבר מעברין שנה מפני הטומאה, והא סבר ר' יהודה טומאה הותרה בצבור, - ולדברי התוס' אין כאן פירכא לר"י, דשאני פסח דאיכא אכילה, ובזה מודה ר"י דלא הוי אלא דחוי' - אבל אם אמרינן דהתוס' סברי דלא הוי אלא מדרבנן אתי שפיר, דבשביל איסור דרבנן בודאי דאין מעברין שנה בשביל כן, כיון דמדאורייתא הוי הותרה, משא"כ הכא שפיר שייך לדון דמדרבנן יש להחמיר אשר הטהורים יעשו בטהרה, ואתי שפיר בזה, - אמנם עיקר סברת התוס' תמוה כיון שכל עיקר יסודם מסוגיא דיומא, ומהתם אין להוכיח, ואם התוס' דנו כן בסברא, אבל אין לזה הכרח מהסוגיא, וצ"ע. ג ובעיקר הא דהקשו התוס' יש לעיין ולומר דאין זה ענין להא דטומאה הותרה בצבור, משום דאף אם טומאה הותרה בצבור, מ"ס אין להטהורים לעשות בטומאה בתחילה, לא מיבעיא לל"ק דר"נ דסבר דבדאיכא טמאין וטהורין טהורין עבדי, פשיטא הכא שע"כ הטהורין לא יעשו פסח בטומאה, אלא אף למ"ד, והיינו לל"ב דר"נ, דסבר דאף בדאיכא טמאים וטהורים עושים הטמאים בתחילה, מ"מ לא דמו להתם, דהתם כיון שעכ"פ חל מצות הקרבה גם