נזר הקודש - מנחות מז

ואביי פליג וסבר דבטומאה חל שם טומאה על הנשארים ואעפ"י שאינן טמאים, אבל עכ"פ ע"כ פסול שלהם עם דיני טומאה, ובעי ציץ לרצות, - וממילא הוי זה אליבא דר"א דאמר ציץ מרצה, וסבר גם כן דמרצה על אכילות גם כן, אבל הרמב"ם תפס בזה לדינא כרבא דהלכתא כוותי' לגבי דאביי לבר מיע"ל קג"ם, וממילא שפיר דבטומאה דחלה מן החלות, כיון דאין זה אלא פסול גרידא, ולא פסול טומאה, ולזה מהני הזריקה, ולכן כולן כשרות, וכמו שנתבאר, וזה ברור בס"ד. ט אין קרבן צבור חלוק, - ראיתי לאחרונים מסתפקים אם גם בשארי פסולים סבר ר' יהודה כן בקרבן צבור כמו ביצא לחוץ, ומטעם זה ראיתי מקשים מזבחים פ"ב ביצא מן הדם לחוץ, - אבל נראה דלא קרב זה אל זה, דע"כ רק באופן שהטומאה שלטה בקרבן כזה שהוא נחשב בפני עצמו נם כן לקרבן, כמו הכא בחלה מן השתי חלות, או באחד מן הסדרים, אבל אין זה שייכות למקצת מן הקרבן, ובזה ע"כ גם ר' יהודה או לר"א או לר' יהושע דבנטמא מקצת מן הזבח גם בקרבן צבור דלא שייך בזה אין קרבן צבור חלוק, והדין בזה דבנשתייר מקצת הקרבן כשר. א תוספות ד"ה שחיטה וכו' וא"ת קבלה נמי מקדשת את הדם בכ"ש לאו פירכא היא דדם סכין מקדשא לי', - וקשה אם אמרינן דסכין לאו כ"ש הוא, אבל ע"כ הביאור בזה דהשחיטה בעצמותה מקדשת, היינו עצם עבודת השחיטה האמורה בקדשים ופעולתה, וכמו שביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים, ובזה יישבתי מה שהקשה בספר אור שמח מדוע אמרו בשוחט לשם חולין כשרה, הא כיון דבעינן סכין כלי שרת דמקדש לדם, וכיון דקיי"ל אין כ"ש מקדשין אלא מדעת, וא"כ הרי חסר קידוש הדם, אבל לפי דברנו שהכוונה בקדושת הסכין, דאין הסכין מקדש אלא פעולת הסכין מקדש, ולכאורה יש להעיר דזה תינח שחיטה אבל היאך נפרש שארי עבודות כמו קבלה וזריקה אם עשאם לשם חולין, ולכאורה אפשר לומר בזה דבקבלה ישונה הדין ולא מהני לשם חולין, ויש לדייק בדברי הרמב"ן במלחמות ר"ה כ"ח שלא כתב שם קבלה, וביותר מדברי הרמב"ם אין הכרח כלל היאך סבר לדינא בשארי עבודות בלשם חולין. ב אבל עוד נראה כי מזריקה לא קשה כלל, דע"כ זה הטעם דישנו בשחיטה ישנו גם בזריקה, וגם עדיף יותר, והיינו דפעולת הזריקה בעצמותה מקדשת נ"כ, ובדבר קבלה נראה גם כן לומר דאעפ"י דע"כ בעינן כלי שרת, וקבלה בכלי חול פסולה, אמנם באופן שקבל בכ"ש, אבל שלא לשם קידוש אפשר לומר דמהני לכו"ע, והיינו טעמא דכיון דע"כ שאני דם משארי קדשים, והוא דבכל הקדשים בעינן כלי שרת לשם קדושה, אבל דם דבאמת נתקדש הדם מקודם ע"י הסכין, ורק מטעם קבלה גרידא בעינן כלי שרת היינו בכדי לקיים דם מהפר יקבלנו, אבל לא לשם קידוש חיובי, ודי רק בשלילי, אם אינו בכלי חול, וממילא כשקבל בכלי קודש שלא לשם קודש, אף על פי שלא ניתוספה קדושה, אבל על כל פנים אין פסול. - ג איברא דיש להשיב על זה מסוגיא ערוכה סוטה י"ד דאיתא שם ונותנו לכ"ש ופריך למ"ל ומשני מ"ד אדם דם אע"ג דקדשתי' סכין בצואר בהמה הדר מקדש לי' בכ"ש וכו' הרי מבואר דהכוונה לקבלת הדם בכדי להוסיף קדושה, אבל אין זה הכרח, משום דהתם כוונת הסוגיא דבנתינה בכ"ש פעם שנית לא שייך הוספת קדושה, דמה שייך הוספת קדושה כשיתן עוד פעם לכ"ש, באופן שכבר קידשה להמנחה קדושה"נ בפעם ראשון, ואין זה דומה לקדושת הקומץ דבעי כלי שרת, דשאני התם דבעינן קדושת קומץ, כמבואר לעיל ז', - משא"כ קדושת מנחה אין כאן שום הוספת קדושה, ובזה אתי שפיר שמביא הסוגיא הדמיון לדם, והיינו כדברנו דאין הכ"ש מוסיף קדושה על קדושת הסכין. ד ובזה יבואר לנכון כוונת התוס' הכא במה שכתבו דדם סכין מקדשא לי' - ולכאורה תמוה טובא הלא ע"כ הקבלה מעכבת בקבלת הדם, וקבלה בכ"ח פסולה, אבל הביאור ע"כ בזה דעיקר הקדושה להדם הוא קדושת הסכין, והיינו פעולת השחיטה, והכוונה דהשחיטה ופעולת השחיטה מקדשת, וכמו שכתבנו, וממילא הוי השחיטה בתורת מתיר, וזהו כוונת התוס' שם בפירושא דהסוגיא, ופעולה הכ"ש בקבלת הדם אינו אלא פעולת שלילי לחודיא. ה והנה לכאורה יש להעיר מהא דמצינו לעיל ז' ע"ב דדם לא קידש לחצאין, ומצאתי כספר חזון איש סי' כ"ו שהעיר בזה, אמנם נראה דיש ליישב דשפיר איכא למימר דכיון דאמרה תורה קבלה, ע"כ בעינן קבלה לשיעור שלם, ובפחות מכשיעור כמאן דליתא לקבלה כלל דמיא, - וכן מה שקשה מהא דלעיל י"ג ע"ב דאיתא שם מכדי תרווייהו קדושת כלי נינהו, ומדמה שם קבלת הדם לקדושת הקומץ, יש לומר דכוונת הש"ס מכח כש"כ, אבל שפיר יש לומר דבקבלת הדם לא בעינן לדעת, כיון דלא בעינן הוספת קדושה. ו והנה לפי מה שכתבנו דשאני סכין שעבודה בעצמותה מקדשת הדם, יש להעיר מהא דמבואר לקמן ע"ח סכין לא אלימא מכלי שרת, אמנם הכוונה בזה דשאני סכין דהפעולה מקדשת במה שהוא פועל דהיינו בעצם הקרבן, משא"כ לחמי תודה דהסכין אינו פועל בהם, ורק חשבינן פעולת הסכין גם ללחם, אבל זהו רק מפני שהמחשבה מחברתן להקרבן, ומחשבה זו במקום נתינה בכ"ש עומדת, וזה תליא בקדושה דלדעת, ועוד הכרח לזה לשיטת התוס' חולין ג' דסכין לא בעי כ"ש, והלא מבואר בסוטה י"ד ע"ב דסכין מקדש לדם, ופירש"י דסכין הוי כ"ש, וכן מבואר בתוס' שאנץ שם, וכן פירש"י לעיל ו' ע"ב, וע"כ צ"ל דהא דסכין מקדש הדם, היינו פעולת הסכין, וא"כ יש להבין הדמיון שמדמי שם לקמן לכ"ש, הלא יש לחלק דשאני הכא שהעיקר הוא הפעולה, וע"כ צ"ל כמו שכתבנו דכיון דאין הפעולה נעשית בהלחם בעצמותן, רק המחשבה מחברתן, להכי דומה לכ"ש. -