נזר הקודש - מנחות מו

א רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות וכו' והנה גם לפי המסקנא דסברת ר' יהודה מפני שאין קרבן צבור חלוק, ורבנן לא נחתו לזה, אבל ע"כ סברת רבנן דסברי הטמא בטומאתו והטהור יאכל, הוא מפני שהציץ מרצה על אכילות, ולפי"ז יש לתמוה על הרמב"ם דפסק בפר"ה מה' ביאת מקדש ה"ז דאין הציץ מרצה על הנאכלין, וא"כ הוי הטמא כאילו אינו, וכמו"ש התוס' דהוי כאבוד ושרוף, - איברא דכבר ביאר הלח"מ בפר"א מה' פסוה"מ דבקרבן צבור מודה הרמב"ם דציץ מרצה על אכילות נ"כ, והכא בדין חכמים דמיירי בקרבן צבור שפיר פסק דהטהור נאכל, אבל תיקשה הא דפסק הרמב"ם בפרי"ב מפסוה"מ הי"ד דבנטמאה חלה אחת אין פוסלת השאר, וכולן כשרות, וזה תמוה הא בקרבן יחיד לא מהני ציץ על אכילות, ומצאתי בקר"א שעמד בזה. - ב ונראה דשני ענינים נינהו הא דתנן הכא במשנה נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים, מהא דנטמא אחת מן החלות מלחמי תודה, וזה הדבר, דהנה הא דחלק מן הקרבן פוסל את כל הקרבן מתפרשה בשני אופנים, א) מצד עצמותו, ב) מטעם הנשאר, והנה הא דחלה מן החלות בשתי הלחם או אחד מן הסדרים, הטומאה בהם מצד עצמן, היינו שהם בעצמו עצם קרבן, והוא דע"כ חלה אחת מן השתי הלחם הוי קרבן בפני עצמו, ובעי כבש אחד להתירה, וכן אחד מן הסדרים הוא קרבן בפנ"ע, ובעי בזך אחד להתירה, נמצא דהם קרבן בפני עצמו, אבל עוד יש בזה שהוא בא גם בצירוף להשלים שיעור השתי חלות, והסדר להשלים המערכות השתים, נמצא דיש בהם שתי פעולות, א) פעולה מצד עצמה, ועבור עצמה, ב) פעולת הצירוף להשלים הקרבן בשלימותו, ובמילואו, משא"כ בהא דחלה מן החלות בלחמי תודה, הנה ע"כ חלה אחת אין בה תורת קרבן בפני עצמה, דהרי לא בעינן קרבן להתיר החלה היחידה, או אפילו מין שלם אחד מארבעה המינין שבלחם התודה, דהרי קרבן אחד לכולן, והנה לפי"ז ע"כ כל עיקר החלה אינו קרבן מצד עצמותו, אלא הוא רק קרבן עבור הנשאר ולא בא רק להשלים השיעור. ג ובזה יובן היטב הסוגיא דהכא בנטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים דפליגי בזה ר' יהודה וחכמים, דר' יהודה סבר אין קרבן צבור חלוק, - הביאור בזה דכיון דשתי קרבנות הן בקרבן אחד, להכי אין מקום לומר, לעשותם לשתי קרבנות נפרדות, מטעם דכיון דשתיהם קרבנות צבור, אין לעשותם פרודות, אחד טמא ואחד טהור, והטעם בזה דכיון דבעינן שיצרפו לקרבן אחד, על זה קבל ר' יהודה דבעינן קרבן אחד ממש ולא חלוק, ורבנן סברי כיון דעכ"פ שתי קרבנות נינהו, דינם נפרד, והטהור יאכל והטמא נשרף, ולא חשבינן להטמא לשרוף ואבוד, מטעם שהציץ מרצה בקרבן צבור גם על הנאכלין, ולהכי אעפ"י שאינן נאכלין מטעם טומאתן, אבל הציץ מחשבן כאילו הם טהורים לענין זה הצירוף, להיות נחשבים שישנם בעין. ד אמנם שונה הא דלחמי תודה דכיון שאין להם תורת קרבן מצד עצמותן, וכל עיקרן אינו אלא להשלים השיעור, וממילא כשנטמא חלה מן החלות, או אפילו מין אחד מהחלות ארבעים, אין כאן פסול עצמותי אלא הפסול בזה הוא רק מפני שחסר עתה השיעור, ובאמת יש לן לומר דזה לא מעכב, כמו שמצינו בקרבן דכשר נם לר' יהושע אם רק נשתייר כזית, רק דהתורה חידשה דין מחודש בהא דחלות שאם נפרסה חלה אחת כולן פסולות, וילפינן לה מדכתיב קודש קדשים היא כחטאת, ופסול חדש הוא, נמצא לפי"ז דבנטמאת אחת מן החלות בלחמי תודה דפוסלת כל החלות, אין זה פסול טומאה ממש, אלא פסול חדש, היינו פועל יוצא פסול כזה הפועל ממילא על כל החלות, אבל ע"כ אין זה טומאה ממש, אלא פסול כזה שהוא רק פועל יוצא מטומאה. ה אבל ע"כ פסול זה אין שייך לציץ לרצות, דעיקר ריצוי ציץ על טומאה באה כמו שאמרו חז"ל בהרבה מקומות מפני שהותרה מכללה בצבור, נמצא דפסול זה אינו אלא כשארי פסולין כמו פסול יוצא וכדומה. - ו ויובן בזה סוגיא דלעיל שלהי פר"ק דאיתא שם הא דתניא קודש קדשים היא שאם נפרסה אחת כולן פסולות הא יצאת הני דאיכא גוואי כשרות מאן שמעת לי' דאמר זריקה מועלת ליוצא ר"ע היא וכו' א"ל אביי מי קתני הא יצאת דלמא הא נטמאת הנך כשרות מ"ט דריצה ציץ אבל יצאת לא ור' אליעזר הוא דאמר אין זריקה מועלת ליוצא וכו' יעוי"ש, - ביאור הדברים דאם אמרינן דבפסול דאחת אין פוסלת השאר יש לפרש בשתי אופנים, א) דמיירי בפסול יוצא, ומטעם דזריקה מועלת ליוצא אין כאן פסול על השאר, והוא אליבא דר"ע, ב) דמיירי בטמא, ואם הציץ מרצה אין כאן פסול טומאה כלל, והוא אליבא דר' אליעזר, ור"א סבר דציץ מרצה על אכילות כמבואר בפסחים ע"ז, זהו תוכן הסוגיא וביאורה. ז והנה מבואר מזה דלר"ע דסבר דמועיל זריקה ליוצא, להכי אין פוסל יציאה דחלה על השאר, ואעפ"י שהחלה זו ע"כ אסורה באכילה, אבל הזריקה מועלת שלא תחשב פסול יציאה בכל הקרבן, וזהו פסקו של הרמב"ם בפר"ב מה' מעילה, ולכן לפי מה שביארנו דכל הפסול טמא בחלה אחת אינה רק אלא כפסול יוצא וכדומה על שארי החלות הנשארות, א"כ ממילא כמו שביוצא אינו פועל פסול יוצא דחלה אחת על השאר, וזהו מטעם דהזריקה פועלת על היוצא שאנו דנין כל הנשארים לכשרים, הנה כמו בן גם בטומאה דאחת אנו דנין דהזריקה מועלת על הטמא להיות נשארים הנשארים בהכשר. ח אמנם יש לפרש דבעצם סברא זו אם בטומאה דאחת יש פסול טומאה על הנשארים, פליגי בזה אביי ורבא שם בסוגיא דרבא דמוקי שם הברייתא בפסול יוצא ואליבא דר"ע, ידע גם כן דיש לדייק הברייתא לענין טמא, וכמו שמדייק אביי, רק סבר שה"ה גם כן בטומאה דאם נטמאת חלה אחת כולן כשרות אליבא דר"ע, והיינו מפני שאין בזה רק פסול אחר על הנשארות, ואינן יותר מפסול יוצא,