נזר הקודש - מנחות מה

לפיגול דאורייתא, שפיר מביא מטומאת בשר, - אבל יש לדחות, משום דפליגי תנאי לקמן צ"ה אם מעשיהן בפנים או בחוץ, דר' יהודה סבר דמעשיהן בפנים, אבל רבנן סברי דמעשיהן בחוץ, וכן פסק הרמב"ם בפר"ה מתו"מ ה"ז, - אבל אפשר לומר דהסוגיא רוצה לומר באופן דאתי שפיר אף אם ר' יוסי סבר כר' יהודה. - דף יד רש"י ד"ה פיגל בדבר וכו' להזות מדמו על הפרוכת, יעוי"ש, וקשה הא בעינן פיגול באופן שיפנל או באכילת אדם או אכילת מזבח, כדאיתא זבחים י"ד, ושם ל"ה, שאם חשב באכילת פרים הנשרפים לא הוי פיגול משום דחסר בזה אכילת מזבח יעוי"ש, - אבל אפשר לומר דמזבח לאו דוקא אלא הכוונה אכילת גבוה, דהיינו במקום מקודש, ומטעם זה אפשר לומר דהפרוכת וגם הנתינה בין הבדים ביוהכ"פ הוי נ"כ בגדר אכילה כיון שהם במקום מקודש, ופרים הנשרפים שאני כיון דשרפתן בחוץ, וזהו כוונת רש"י הכא דמחשבה על הפרוכת שפיר הוי פיגול מעליא. - רש"י ד"ה הקומץ וכו' ואי קשיא פשיטא דקומץ לא מחייבי עלי' משום כרת דכיון דאכל לי' פקע פיגולי' ממנו תריץ כגון שהוצת האור ברובו, והקשו התוס' הא פקע פיגולו ממנו על המזבח, ובשיט"מ מתרץ דאי לאו הלימוד משלמים הוי אמרינן דאחר שנתקדש בכ"ש נחשב קרב המתיר כמצותו, לענין שיתחייב משום פיגול, ומביא ראי' מהא דתנן בפר"ב דמעילה דחייב משום נותר וטמא על השיריים, אעפ"י שלא הוקרב הקומץ, יעוי"ש, - הנה יש לומר דאין ראי' מזה לפיגול, דדוקא לענין השיריים שפיר אמרינן דלאחר שנתקדש הקומץ, והשיריים עומדים להיתר הרי"ז כאילו הותרו לאכילה, מטעם דעתה אין חסרון מעשה בגופם, ושפיר נחשבים לניתרים, משא"כ הקומץ בעצמו שנדרש מעשה בנופו שהוא הקטרה, והקטרה מתיר עצמו, לכן כל זמן שחסר מעשה זו דהקטרה שבא להתיר את עצמו, לא קרינן בזה קרב המתיר כמצותו, ובעיקר הענין ביארנו לנכון בספרנו נזר הקודש לזבחים שם. - א ע"ב בעי ר' יוחנן פיגל בלחמי תודה מהו במנחת מאפה מהו וכו' וכן אתה אומר בלחמי תודה וכן אתה אומר במנחת מאפה, והגה הרמב"ם פסק בפרי"ז מפסוה"מ הי"ב דכולן נפסלו, והנה פשטות דבריו משום דכיון דקיי"ל כחכמים דר' יוסי, וכמו שפסק הרמב"ם בהי"א, - ובזה מצאתי לעיין ולדייק בדברי מרן הכס"מ שכתב בטעם הרמב"ם משום דכיון דבעי' דר' יוחנן איפשטא, יעוי"ש, ותמוה טובא הלא כל עיקר הבעי' הוא אליבא דר"י אם פליג גם בלחמי תודה ומנחת מאפה, והוא מטעם דחד מתיר להן, וכמו שפירש"י ובשיט"מ, יעוי"ש, אבל לרבנן אין כאן בעי' כלל, ואדרבה כש"כ הוא, והנה נראה מזה דהבין מרן דהרמב"ם מפרש הבעי' זו דבעי ר' יוחנן הוא אליבא דרבנן, והיינו דאפשר דכיון דהם מינים מוחלקים, אפשר דגם חכמים מודים לר' יוסי, ובזה קאי הפשיטות דכולן כחדא נינהו, - אבל יש לעיין איה ההוכחה דהבעי' קאי אליבא דרבנן, והיינו דכיון דשני מינין עדיפא לענין התחלקות, - לומר דאין תלוי אחד בהשני. ב ונראה דזה מוכח מלשון הרמב"ם שכתב בהי"א שם הקטיר שני הבזיכין והוא מחשב לאכול אחד משני הסדרין למחר שני הסדרים פיגול, וזהו כחכמים דר' יוסי, ואח"כ בהי"ב כתב וז"ל וכן אם חשב מחשבת הזמן באחת מחלות התודה וכו', ותמוה מה זה לשון וכן, דזה מורה לרבותא דאף בזה כן הדין דכולם נתפגלו, הלא אדרבה זה פשוט יותר אליבא דרבנן כיון דחד מתיר לכולן, ועיקר הספק הוא לר' יוסי, דאפשר דמודה בזה, אבל לרבנן בזה פשיטא, וא"כ מדוע כתב וכן, ומזה שפיר דן מרן דהרמב"ם מפרש הסוגיא דהבעי' קאי דוקא אליבא דרבנן, - והיינו דאפשר דמודו רבנן לר' יוסי בזה מטעם דשני מינין נינהו, והפשיטות קאי גם כן לרבנן. ג וכן משמע גם לשון הבעי' דהסוגיא דלא קאמרה מי פליג ר' יוסי, וכן מורה שגם התוס' פירשו דהבעי' קאי אליבא דרבנן, והוא דהקשו הו"ה דהוה מצי למבעי' ברקיקי נזיר שיש שני מינין, יעוי"ש, והנה הא דשני מינין הוא רבותא אליבא דרבנן, אבל לר' יוסי הוי רבותא מטעם דהוי מתיר אחד המאחדן, ומדוע לא קאמרי התוס' דהוי להן מתיר אחד, וע"כ דמפרשי גם כן דהבעי' קאי אליבא דרבנן. ד ודברי רש"י צ"ע מדוע הוכרח לפרש הבעי' אליבא דר' יוסי דלא קיי"ל כוותי' כיון דיש מקום למבעי' גם אליבא דרבנן, - ונראה דסבר רש"י דהוי בזה ר' יוסי ורבנן, לשיטתייהו, והוא דפליגי ר"י ורבנן במתיר מפגל את המתיר, ור"י סבר אין מתיר מפגל את המתיר, והיינו דסבר שני מתירים הם דברים נפרדים, ומזה הטעם גם הכא בהניתרים נחשבים הם למפורדים, ואין שייכות לאחד עם השני, אבל רבנן דסברי מתיר מפגל מתיר, א"כ הם כאחד, ממילא גם הניתרים בגוף אחד הם אעפ"י שבאים משני מתירים, ולהכי סברי בשחשב בשני הכבשים לאכול אחת מהחלות חוץ לזמנו הנה גם החלה השניי' נגררת אחרי הראשונה המפוגלת דכיון דהפיגול בא משני המתירין, זה גורם שגם הניתרין נחשבים כאחד, ומטעם זה סבר רש"י דאין כאן מקום לבעי' זו אליבא דרבנן בשני מינין ומתיר אחד, דסברת רש"י דהכל תלוי במתיר, וא"כ יש ק"ו ומה במקום שיש שני מתירין נעשות כאחת לפיגול, ומכש"כ כשהמתיר הוא אחד לשתיהן, וחילוק המינין לא מעלה ולא מוריד, לכן פירש"י הבעי' אליבא דר' יוסי, דכיון דהכא המתיר אחד אפשר דמודה ר' יוסי, ופשיט דסבר ר' יוסי גם חילוק המינין, ואפשר שדעת רש"י להלכה כר' יוסי בזה שאין מתיר מפגל מתיר אעפ"י שיחיד הוא לגבי רבים, אמנם סבר רש"י דכיון שזה תליא בפלוגתא אם הקטרה מפגלת הקטרה, כמבואר בסוגיא לקמן י"ז, ושם איפסק דאין הקטרה מפגלת הקטרה הוא הדין שאין מתיר מפגל מתיר, אבל הרמב"ם לשיטתו שסבר דמתיר מפגל מתיר, וכמו שכתב התוסיו"ט, וכמו שכתבנו לעיל, מטעם שזה עדיף, להכי שפיר מפרש בעי' זו אליבא דהלכתא אליבא דרבנן, וכמו שנתבאר. -