נזר הקודש - מנחות מד

הולכה יש כאן, א"כ ממילא יש כאן גם פסול חסר גם כו. ח אמנם פליגי תנאי בקומץ החסר דר"מ סבר קומץ בתחילה וקומץ בסוף ור' יהודה סבר קומץ בתחילה ושני קרטין בסוף, והרמב"ם פסק כר' יהודה, כמבואר בפרי"א מפסוה"מ ה"ח דפסק דבעינן קומץ בתחילה ושני קרטין בסוף, - והנה לפי"ז הכא בהולכה דזר אעפ"י שדינו כחסר, אמנם בעינן שיטול כל הקומץ עם השני קרטין, ואז פסול משום חסר, - וזהו כוונת הרמב"ם שכתב ליקט אעפ"י שלא קמץ, היינו שהליקוט היתה שלא קמץ, שלא לקט הקומץ כולו, והיינו שעדיין נשאר שני קרטין או יותר, וממילא אין כאן פסול חסר, ומ"מ פסול מטעם ליקוט עצמו שעבודה היא, - אבל באמת דוחק לפרש כן בלשון הרמב"ם, - וראיתי כי הצדק עם המרכבת המשנה, כאשר יבואר. ט ונראה בכוונת המרכבת המשנה דמדקאמר ר' ינאי ליקוט לבונה בזר פסולה, ולא קאמר דליקוט הוי עבודה, מוכח דעיקר הדין דפסול בזר אתי לאשמעינן, ועל זה מדייק דאם כוונת ר' ינאי להודיענו דליקוט הוי עבודה הי' צריך לומר עיקר חידושא דליקוט לבונה עבודה היא מטעם דלא סני בלא"ה, - ואז ממילא הוי ידעינן דפסולה בזר מטעם ההלכה דמקמיצה ואילך מצות כהונה, - ומדחזינן דאמר ר' ינאי החידוש דפסול בזר, ע"כ מיירי בליקוט שקודם קמיצה, - והא דבאמת מהני הליקוט קודם קמיצה, מוכח מדחזינן שיש זכות ללבונה להיות קרב קודם הקרבת הקומץ, כדאמרינן לעיל אי בעי האי מקריב ברישא ואי בעי האי מקריב ברישא, - א"כ חזינן מזה דשניהם שווים הקומץ והלבונה בזכות הקטרה, - א"כ ממילא נשמע שהוא הדין נם בדבר הקמיצה והליקוט, - הי מינייהו דבעי עובד בראשונה, ולכן כשם שיכול להקריב את הלבונה קודם הקומץ, - הנה כמובן יכול גם ללקט את הלבונה בראשונה טרם הקמיצה, - ועל זה משמיע לנו ר' ינאי דליקוט הזה אעפ"י שהוא קודם קמיצה פסול בזר, - והיינו דכיון דעבודה היא, ממילא אין הבדל בין אם באה באחרונה אחרי הקמיצה או בראשונה קודם הקמיצה. י והא דתניא בתו"כ פ' צו אות כ"ז דתניא שם וז"ל ואת כל הלבונה שתהא שם לבונה בשעת קמיצת, יעוי"ש, ע"כ הכוונה שבעינן שתחי' הלבונה קיימת שם בהכלי שרת שלה בשעת הקמיצה, - לאפוקי אם הקטירו הלבונה טרם שנעשה הקמיצה פסולה, - וכמו שכתבו התוס' בזבחים מ"ג ושם פ"ג ע"ב ולעיל י"ד ע"א דפירשו דאע"ג דאמרינן אי בעי האי מקטיר ברישא, ואי בעי האי מקטיר ברישא, מ"מ קודם קמיצת הקומץ אינו יכול להקטיר, - וע"כ כוונתם לדברי התו"כ שכתבנו, אעפ"י שלא הזכירו, - וזהו דלא כהמפרשים שפירשו דהכוונה בתו"כ שבעינן שתהי' הלבונה מונחת בעשרון, - דזה אינו במשמע, אלא הכוונה שתהי' הלבונה קיימת בהכלי ששם הי' מונח בתורת קידוש בכלי שרת, ואין הבדל בן אם מניח הקומץ שם בראשונה לשם קידוש או שהניח הלבונה בתחילה, - רק בעינן שתהי' הלבונה קיימת שם בשעת הקמיצה דהסולת, וכמו שנתבאר. - א תוספות ד"ה לאכול אחד מן הסדרים וכו' שאם נטמאת אחת לא נטמא כל הסדר וכו', ושמא נם לענין טומאה אם נטמאת אחת נטמא כל הסדר, יעוי"ש, - ויש להבין היאך שייך לומר דבנטמא אחת מן החלות שנטמאו כולן אעפ"י שלא נגעו בשום טומאה, - הא לא אשכחן אלא שהכלי מצרפן היינו דוקא מה שבתוך הכלי, - והכא מיירי גם בלא צירוף כלי, - והנה אפשר לומר דכוונת התוס' דבנטמאה אחת מן החלות יש פסול טומאה על כולן, והיינו שהפסול הזה מתפשט על כל החלות, - אבל גם זה תמוה מסוגיא דלעיל שלהי פר"א דמבואר דבנטמאת אחת מן החלות כולן כשרות, - והנה אפשר לומר דשאני בין אם נטמאה בעודה בקביעות על השלחן, - או לאחר שפירקה, - והיינו דיש מקום לומר דקביעותא דשלחן עושה אותו לחד גוף, - ומצאתי בקר"א שנחית לזה, - אבל אכתי אין מתיישב הענין, - משום דלפי"ז תיקשה קושיות התוס' מדוע נקט אילו איטמי חד אבר, דע"כ מיירי שהאבר נחלק מן הנוף, וכפירש"י, - וא"כ הי' יכול לומר גם גבי החלות אילו נטמאת חלה אחת, - וע"כ משמע מדברי התוס' דבכל אופן אם נטמאת חלה אחת נטמאו כולן. - ב ונראה דכוונת התוס' דשאני להה"פ ולחמי תודה מהא דירך של ימין ושמאל, לענין טומאה, - והיינו דבטומאה באיטמי חד אבר אינו עושה חסרון כלל באבר השני, - מטעם דהכשר הקרבן אינו תלוי בזה, - דגם בנשתייר כזית בשר סגי אף לר' יהושע, - משא"כ בחלות דבעינן החלות במספר לעיכובא, ומטעם זה בנפרסה חלה אחת כולן פסולות, וזהו משום דחסר מהשיעור, - והא דכשר בשנטמאה חלה אחת לא הוי הטעם דאין כאן פסול בכולהו, דליתא דפשיטא דפסול טומאה דאחת שולטת בכולהו, וזהו מפני שאנו חושבין המספר דהחלות גם עם הטמא, - והוא סוכם המספר, - ומפני זה מתפשטת פסול טומאה בכולן, - ורק מפני שהציץ מרצה על הטומאה, - א"כ הרי"ז כאילו נתכשרו אח"כ, - וא"כ לפי"ז שפיר כתבו התוס' דלא מצי הסוגיא לומר דמיון מהחלות משום דבחלות אפשר דבטומאה דאחת נטמאו כולן, היינו דפסול טומאה איתא בכולהו מהטעם שכתבנו, - ורק מפני שהציץ מכשרתן, כמבואר לעיל וברמב"ם, ולהכי מביא הדמיון מטומאה דירך ימין ושמאל, וכמוש"נ. - ג והנה לשיטת הרמב"ם ועוד ראשונים דחיבת הקודש דרבנן בלא"ה אתי שפיר דלא נקט הש"ס הדמיון מטומאה דחלה, - והיינו דע"כ לא משכחת הכשר להחלות משום דמשקה בי מטבחייא אינן מכשירין, כמבואר בפסחים פר"ק, - אבל הכשר לטומאת בשר משכחת גם מדאורייתא באופן שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי', כדאוקימתא בפסחים כ' וחולין ל"ו, - ולהכי כשמביא הש"ס הוכחה