נזר הקודש - מנחות מג

אחרי הקמיצה, - א"כ פשיטא דמקמיצה ואילך מצות כהונה, - וע"כ מיירי ר' ינאי בליקוט לבונה שקודם קמיצת הכהן, וטעם הדבר דכיון דמבואר בגמ' בסוגיא דיכול להקטיר קומץ בראשונה, ואח"כ הלבונה, וכמו כן להיפוך הלבונה בראשונה, ואח"כ הקומץ, - להכי משמיע לנו ר' ינאי דאם ליקט זר לבונה נם קודם קמיצה פסול, עכת"ד, - והנה לכאורה דברי המרכבת המשנה תמוה, חדא בזה שמוכיח דאם מיירי לאחר קמיצה פשיטא דפסולה בזר, מטעם דמקמיצה ואילך מצות כהונה, - זה לא איריא, דהרי טובא קמ"ל ר' ינאי דליקוט הלבונה עבודה היא, - ופשיטא דאם לא הוי עבודה לא שייך בזה פסול זר, - ור' ינאי מחדש דליקוט הוי עבודה, ומטעם זה פסולה בזר, - עוד מה שכתב דלהכי שיייכה ליקוט לבונה גם קודם קמיצה מטעם דאמרה הסוניא דיכול להקריב הלבונה טרם הקטרת הקומץ, תמוה טובא רעד כאן לא שמענו אלא הקטרה, - אבל מניין לנו דיכול ללקט הלבונה טרם שעשה קמיצה, - וכוונת הש"ס באופן שהיתה קמיצה, וגם ליקוט, יכול להקריב איזה מהן שירצה קודם. ר ב עוד נראה לכאורה שאין פסול ליקוט בזר טרם קמיצת כהן, והיינו כי הלא עיקר פסול ליקוט מבואר בגמ' שהוא מטעם הולכה, והנה קיי"ל דקמיצה במנחה הוי כשחיטה בזבח, וכמו שאין פסול הולכה בדם טרם השחיטה, כן אין מקום לומר פסול הולכה, טרם הקמיצה, - והנה אעפ"י שדעת התוס' זבחים ק"י ע"א ד"ה ואי' וכו' דהקבלה שהיתה קודם נמר השחיטה כגון שקבל הדם אחר שחיטת סימן אחד הוי קבלה מעליא, - ומספקא להו על הזריקה, אבל הקבלה משמע שם דהוי קבלה מעליא, וכן מבואר בתוס' מעילה ה' ע"א, וא"כ לכאורה יש מקום לומר דגם במנחה שייכה הולכה גם קודם קמיצה, וביותר דמשמע מהתוס' דכתבו אף למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, וא"כ הוי ממש הולכה קודם שחיטה, ולפי"ז לכאורה ראי' מזה להגאון מרכבת המשנה. ג אמנם יש לחלק דלא דמי בשתים, א) דשאני התם דעכ"פ עשה הקבלה וההולכה אחרי החצי המתיר, והעבודה נעשית באותו החצי המתיר הזה בעצמו, ב) דע"כ שאני גבי דם דע"כ הדם דהסימן הראשון ישנו גם כן בקבלה, להכי שפיר דמי גם כשנתקבלו קודם נמר שחיטת הסימן השני, משא"כ במנחה קודם קמיצה שהוא כמו קודם התחלת השחיטה, דפשיטא שאין כאן מקום להולכה, וביותר שהוא ממתיר למתיר, אבל מ"מ אין אני מחליט בזה נגד הגאון מרכבת המשנה..- - ד ונראה דהנה עיקר הביאור בהא דליקוט לבונה המבואר בגמ' שהוא משום פסול הולכה בזר, ולכאורה תמוה פסקי הרמב"ם שפסק דהולכה שלא ברגל לאו הולכה היא, - אמנם הנכון בזה דבאמת לאו הולכה היא אלא מעשה ממש, והיינו מעשה הליקוט, ורק מפני שאינה נחשבת לעבודה מעשה זו, דלא מצינו עבודה זו בתורה, - ואמרו שהוא נדר הולכה, אמנם מפני שכיון שעכ"פ מעשה יש בזה, להכי פוסל בזה זר, - ומצאתי במל"מ שנחית לזה, - וב"ה שכיוונתי, - ובזה יש ליישב הא דהקשה בשימ"מ מדוע לא אמרינן הכא אפשר לתקוני כמו התם לענין דם, - אבל בזה אתי שפיר דשאני הכא כיון שמעשה היא ורק בשם הולכה יכונה, ובאופן שאיכא מעשה לא שייך לתקוני. ה והנה מצינו ביומא כ"ט תני אבוה דר"א לא זו בלבד אמרו אלא אף מליקת העוף וקמיצת מנחת בלילה תישרף בשלמא עולה"ע מה דהוה הוה אלא קומץ ניהדרי' ונהדר ביממא וכו' והקשו בתוסי"ש נהי דכ"ש אין מקדשין אלא בזמנם, מ"מ בנתקדשה בכ"ש מבעו"י למה לא תיפסל בקמיצת לילה לרבנן דב"ב וכו' י"ל דהיכא דלא נתקדשה מבעו"י מיהא פריך שפיר דכאילו קמצה בעודה חולין הוי, - וביאור דברי התוס' דכיון דלאו עבודה היא מפני שלא נתקדשה עדיין להכי מהני חזרה, - ומשמע מזה דבאופן שנתקדש בכ"ש שוב לא מהני חזרה ועוד אפי' נתקדשה מבעו"י חשובה בלילה מיהא כמנחה בכלי חול הואיל ואינה ראוי' להתקדש בלילה, עכ"ל, - מבואר מזה דכיון דלא נגמרה העבודה, והיינו דע"כ סברי התוס' דעבודת הקמיצה ננמרת בנתינת הקומץ להכלי שרת, וכל זמן שלא הניח הקומץ בהכלי שרת אין כאן עבודת הקמיצה, ומטעם זה פריך הסוגיא נהדרה ונהדר ונקמצה, - וא"כ הרי זה ראי' נכונה דלאחר שנגמרה העבודה שוב לא מהני חזרה. ו והנה נראה דהעיקר כתירוץ השני שבתוס' דאם לתי' הראשון דהיינו משום באופן שלא נתקדשה מבעו"י, א"כ היאך מוכיח הסוגיא מכח קושיא זו דכלי שרת מקדשין אפי' שלא בזמנו, דקשה לישני דמיירי באופן שנתקדשה מבעו"י, - וא"כ ע"כ מוכח דתירוץ השני הוא העיקר, - ולפי"ז תצא הדין בקמיצה דזר או בקמיצה דשמאל דכל זמן שלא הניח הקומץ בהכלי שרת, שפיר מהני חזרה, מפני שלא נגמרה עדיין עבודת הקמיצה, - ויש לתמוה מדוע אינו מבואר דין זה ברמב"ם, - והנה אפשר לדייק בדברי הרמב"ם פר"ה מביא"מ הי"ח שכתב וז"ל ואין עבודה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסולה ואינו לוקה עכ"ל, - והנה מדכתב ואם עבד בשמאל, משמעו עבודה שלימה, ומטעם זה לא כתב ואם קמץ בשמאל, אלא כתב עבד בשמאל, - דמשמעו עבודה שלימה דוקא, - ובאופן שלא נגמרה העבודה כגון בקמיצה טרם הניח הקומץ בכלי שרת אין העבודה נפסלת, מטעם דמהני חזרה, יעוי' לעיל בסוגיא דף ו' ע"ב וברמב"ם פרי"א מפסוה"מ ה"ד. ז והנה ביסוד זה יש להעיר הא בלא"ה יש לפסול ליקוט בזר מטעם דחסרה הלבונה, ומבואר דלבונה שחסרה בין קמיצה להקטרה הלבונה פסולה, והכא הוי חסר ממש כיון דלא אפשר לתקוני, איברא דיש לומר דזה בזה תליא, דאם אמרינן דפסול הולכה יש כאן ממילא יש כאן גם פסול חסר, אבל אם אין כאן פסול הולכה ממילא אין כאן פסול חסר מטעם דאפשר לתקוני, - אמנם עכשיו שאמרינן שפסול