נזר הקודש - מנחות שכה

בפני הטומאה וברור בכוונת הרמב"ן ונחמד הוא, ובזה יש לבאר הא דיש מקום לומר דבועל נדה אינו מטמא בהיסט כאשר יבואר. ז דהנה יש לחקור אם בועל נדה הוא טומאת מגע דבנדה, או שנחשב כאילו הוא עצמו טמא וכדין טומאה יוצא מגופו דמיא, עי' תוס' מוע"ק ט"ו, ובספרנו נזר הקודש לזבחים ל"ג, ואם אמרינן דכל עיקרו הוא טומאת מגע, א"כ אין סברא לומר שיטמא בהיסט מטעם דכיון דכל עיקר טומאת היסט הוא הוא טומאת הכח, ואין סברא שינהוג זה בטומאה הבאה על ידי מגע ומסתבר שטומאתו הוא ע"י מגע דוקא, ולא מטומאת עצמו, וזהו סברת התוס' בנדה שם, אמנם הרמב"ם ע"כ סבר דטומאת עצמו הוא וכטומאה יוצא מגופו דמיא, וממילא ישנו גם בהיסט. ואפשר לומר דהכוונה דנותנין עליו טומאת הנדה גם לענין זה דכמו שהנדה הוות טומאה יוצא מגופו, כן גם הבועל בזה. ח והנה לפי המבואר דכל עיקר טומאת היסט בכ"ח הוא על האויר ולא על הכלי, וא"כ אנו דנין שהכח הזב נכנס לתוך הכלי פנימה, ויש לעיין לפי מה שכתב הרמב"ם בה' טומאת מו"מ פר"ח ה"ד זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כ"ח הואיל ולא נגע בו ולא הגידו הרי"ז טהור שאין הגדת וכיוצא בה מטמאין לאברים יעוי"ש, והנה לפי"ז מה נשתנה אבר האדם הבא פנימה או הכח האדם הבא פנימה, שהרי הכח הבא פנימה ע"כ גם כן אינה יותר מאבר, ובשלמא אם אמרינן דכל הכלי נטמאת, וא"כ אינה ענין לאברים, דאפשר דכל עיקר דין זה על האויר נאמרה, אמנם אם אמרינן דהכלי טהורה, והטומאה רק באויר בלא כלי, ולוא יצוייר ליטול האויר משם היתה טהורה לגמרי, וא"כ הרי זה אברים, וע"כ צריך לומר דכיון שהתורה קראה להיסט בלשון, נגיעה דהיינו נגיעה שהוא ככולו, וא"כ יש בזה תורת נגיעה, וממילא אין בזה לדון תורת אברים, דרק על האויר נאמרה, ואעפ"י שאין טומאה להכלי מחמת נגיעה זו, אמנם עכ"פ תורת נגיעה היא, והיינו דיש לדון דהטומאה הבאה מכח נגיעה שהוא ככולו, והיינו שהטומאה הולכת מבחוץ לפנים מגע שהיא ככולו, ואין דופן הכ"ח מפסיק, דהרי מצינו שאין הפסק לזב וזבה, דהרי מטמאין בכ"מ כאבן מסמא גם כן נמצא שגם בזה אמרה תורה שיש בזה תורת אבן מסמא, והיינו שהטומאה הולכת בכל הכלי בתורת מגע, והנגיעה הוא בכולו, וממילא אין לזה תורת אברים, ואפשר שכל עיקר דין אברים נלמד מהא דאמרה תורה דין היסט בזב מטעם נגיעה שהיא ככולו, ומזה מובן לממון נגיעה אין כאן טומאה באויר, וזהו דין אברים שכתב הרמב"ם. סימן א דף כז כתבו התוס' בשם הר"ת דהשתחוואה צורך עבודה היא, והנה לענין עובד עבודה בהשתחויה, כתבו התוס' זבחים ט"ז ד"ה מיושב דאם ישיבה בעזרה אסור מדאורייתא אמאי צריך לקמן ט ובזה אפשר לומר דישונה בועל נדה בדין זה דכ"ח בהיסט, והיינו דנראה דאין בועל נדה מטמא באבן מסמא, וכשיש דבר חוצץ, אין הטומאה מתפשטת הלאה, והיינו מטעם דלענין זה דינו כטמא מת וכדומה, כיון שעכ"פ אינו זב ונדה, אלא דין נדה עליו, ולענין אבן מסמא רק בעצם נדה נאמרה, ולפי"ז גם בהיסט דבעינן תורת נגיעה ובאופן דאיכא מפסיק אין הטומאה הולכת הלאה, וא"כ בכ"ח דאין הכלי מקבלת טומאה הרי זה כאבן מסמא ומפסיק, וא"כ ע"כ לא קרינן לההיסט תורת נגיעה גם מבחוץ, וא"כ אין כאן נגיעה שהיא ככולו, ואיכא רק אויר לחודיא, וא"כ הרי זה כעין אברים, ואין כאן טומאה, ובזה אתי שפיר הא דבועל נדה כשר לנטילת ידים בכ"ח, רק זה תמוה מדוע השמיט הרמב"ם התוספתא לענין נטילה, בשלמא הא דטמא מת אתי שפיר, יען דהתוספתא משמיע לנו עיקר הדין דאין טמא מת מטמא בהיסט, ולהרמב"ם אין צורך כיון דכבר שנה לנו הדין אך בהא דבועל נדה תמוה מדוע השמיט הרמב"ם דכשר לנטילה, ואפשר דטעמו דהרמב"ם דסבר דיש לחוש בנטילת ידים שמא תשפך מעט מים, ויגעו בהטמא ונצוק החיבור ויטמאו המים, וכמו דחיישי ב"ש בפר' אלו דברים בברכות, וסברי נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס מחששא זו, ובאמת סברי ב"ה ג"כ חששא זו, ועי' בכס"מ פר"ז מהלכות שאר אבוה''ט ומהאי טעמא השמיטה הרמב"ם לתוספתא זו מהלכה, וא"כ לעיקר הדין בדין היסט לבועל נדה, אין סתירה מתוספתא זו להלכה להרמב"ם, ושפיר פסק הרמב"ם דבועל נדה מטמא בהיסט כסתמא דהמשנה דריש כלים וכפשטותה, והא דתנן בועל נדה כטמא מת במשנה דזבין, והובא במל"מ, יש לפרש היינו דההיסט שבבועל נדה הוא ענין ודררא דמגע ונפק"מ לענין כ"ח וכמו שפירשנו לעיל. י והנה על מה שכתב הרמב"ם בפר"ח מה' מו"מ הי"א שם בדין חיבורי אדם השיניים והצפרנים והשער שלהן דישנם בטומאת משא וכתב ויראה לי שטומאה זו מדבריהם יעוי"ש, ולכאורה תמוה טובא הלא נלמד זה מקרא בספרא, אמנם לפי מה שביארנו דעיקרו של משא הוא בדבר הכח דהזב או שהזב נושא עליו שג"כ הכוונה הכח, ובזה לא שייך טומאת אברים, אמנם כל זה בעצם הגוף, אבל בהחיבורים האלו שאינם הגוף ממש, ולא שייך בהן כח כיון שאין בהחיבורים האלו כח הגוף, ואין זה ג"כ כנגיעה בגוף, שיש בהנגיעה דהגוף גוף כולו, מה שאין כן באלו, ואעפ"י שבכ"מ חיבורן דאורייתא, אמנם לא הוי הכא יותר מאברים. סימן ה כ"ג ליושב למצוה תיפ"ל דבלאו עבודה אין ישיבה בעזרה, ומיהו איצטרך קרא לעובד בהשתחוי' יעוי"ש, מבואר מזה דדין השתחויה בעבודה אם נכלל בכלל ישיבה תליא אם איסור ישיבה בעזרה דאורייתא או