נזר הקודש - מנחות שכג

אחר זריקה, ולרבא דיליף איסוה"נ מע"ז עור המת אסור בהנאה מדאורייתא, ודבריו תמוהין דהלא כתבו התוס' שם בסנהדרין דגם לרבא נלמד מע"ע, אמנם בעור המת יש דעות שונות בתוס', עי' תוס' חולין קכ"ד דכתבו דאסור מדאורייתא, ואפשר דסברי דלא כהתוס' סנהדרין שם אלא סברי דלרבא לא יליף מע"ע, ומטעם זה אין להביא ראיה מדברי התוס' ב"ק י' ד"ה שהשור וכו' שהקשו למ"ל שור ולא אדם וכו' ומדוע לא אמרו מטעם העור המותרת בהנאה, דאפשר לומר דהתוס' בב"ק סברי כשיטת התוס זבחים ע"א דעור המת אסורה בהנאה מדאורייתא, וע"כ משום דסברי דרבא לא יליף מע"ע, אבל עכ"פ אין כאן הוכחה דעור ע"ע אסור בהנאה, וכמו שנתבאר. ט גרסינן חולין י"א רב ששת בר"י דרב אידי אמר אתיא מעגלה ערופה דאמר רחמנא הערופה כשהיא שלימה תהוי ופירש"י אפילו לאחר עריפה עולמית וכו' יעוי"ש, והנה פירש"י מוכרח, דאל"כ הלא מצינן למבדק אחרי העריפה, ולברר אם טרפה היא, והנה לפי"ז יש לתמוה על הרמב"ם מדוע השמיט להאי דינא בדין עגלה ערופה דבעינן שתשאר שלימה לעולם, ומצאתי במנח"ח בדין עגלה ערופה שעמד בזה בתמיה יעוי"ש. י והנה לכאורה נראה דהתוספתא לא סבר האי דינא והוא דאיתא בתוספתא והביאה הר"ש בפר"א דפרה דעגלה ערופה נפדית לעולם כמו פרה אדומה, ומשמע שסבר כן להלכה, ועי' במל"מ פר"ו מרוצח ה"ו, והנה משמע שמהני פדיי' גם לאחרי העריפה, וקשה הא חסר בזה דין שלימה, דהרי אין לך חסר גדול מזה שיוצאת מדינה ומאיסורה, אבל יש לומר דלאחר הפדייה יוצאת מדין עגלה ערופה, והרי היא נעשית חולין, ואפשר שמחויבין בי"ד להביא עגלה ערופה אחרת, וכן מסתברא, והדין בזה כמו בפרה אדומה דלאחר פדייה מחויבין להביא פר"א אחרת, כן גם בדין עגלה ערופה. יא והנה אפשר לומר דזה תליא בדין אם נאסרה מחיים, ושם עגלה ערופה עליה מחיים דלמ"ד דירידתה אוסרתה, א"כ אין לדרוש הערופה שתהי' שלימה דהרי ע"כ תהי' חסירה בעריפתה, ורק למ"ד עריפתה אוסרתה, דאז שייך לדרוש שתהיה שלימה משעת עריפה ואילך משום דאין עוד מצוה הדרושה לחיסור, ואעפ"י שהדרשה דהערופה המורה שלימה כתיב אחרי העריפה, וא"כ גם המ"ד דירידה לנחל איתן אוסרתה, מצי סבר האי דרשה דשלימה אחרי עריפתה, ולא מקודם, אמנם כיון דלמ"ד דירידה לנחל איתן אוסרתה, היינו משום דשם ערופה עליה, וא"כ אם סבר דרשה דשלימה ע"כ מוכרח לומר כן סימן ג א לדף כא איתא בירושלמי שקלים פר"ב ה"ב פריך וחש לומר שמא לשיריים הן נופלין, וכי יש מעילה בשיריים אלא כר"מ וכו', ותמהני טובא מה זה ענין להא דמעילה בשיריים הלא בעינן שתיעשה גם בראשונה, וממילא לפי"ז ע"כ רב ששת בר' דר"א דחולין סבר דהעריפה אוסרתה, ואין שם עגלה ערופה מקודם, ולפי"ז הרמב"ם דפוסק הירידה לנחל איתן אין סובר האי דינא דשלימה, ומטעם זה השמיט. יב יש לעיין בעגלה ערופה שנפדית גם לאחרי עריפה אם מותרת באכילה ג"כ, והיינו דכיון דהוי עריפתה כמו שחיטה ומטהר מידי טומאת נבלות, וגם כתבו התוס' דהוי שחיטה לענין אותו ואת בנו ג"כ, היאך הדין היתר אכילה, והנה לכאורה יש להוכיח מסוגיא דיומא ס"ז דפליגי שם באברי שעיר המשתלח אם מותר בהנאה, ומשמע דגם להמתיר בהנאה אסור באכילה, וא"כ מבואר מזה דאעפ"י דהדחייה לצוק נחשבה לשחיטה, אבל אינה בתורה מתיר כמו שחיטה ממש לענין להתיר באכילה, וגם מדברי רבא שם דמתיר בהנאה משום דלא אמרה תורה שלא לתקלה, והרמב"ם בפ"ה מה' עבודת יוהכ"פ הכ"ב פסק כוותי', ומכ"ז לא מתיר אלא בהנאה ולא באכילה, והיינו דלא שייך תקלה לענין אכילה, משום דאסור לאדם לאכול בשר הנמצא אברים, נמצא דמזה מוכח ג"כ דרק לענין הנאה התירו ולא לענין אכילה, והנה הגאון בעל פר"ח בספרו מים חיים ה' יוהכ"פ כתב דאם ברח השעיר ולא ירד אחריו והמיתו דמותר באכילה שלא אמרה תורה שלח לתקלה, ומביא דברי הירושלמי פר' שני שעירי דלאחר שמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסריקין אוכלין אותו, יעוי"ש, והובא דברי הפר"ח בספר גבורת ארי לדף ס"ו, יעוי"ש, הרי חזינן דהפר"ח מתיר גם באכילה מטעם זה שלא אמרה תורה שלח לתקלה, והיינו דבשעיר החי יש תקלה גם על אכילה, וע"כ התירה אותו התורה גם כן, וממילא אין להתיר בלא שחיטה דלא שייך בזה שלח לתקלה, דהרי כל אדם יודע שאין אוכלין בשר בלא שחיטה, נמצא מבואר מזה דאעפ"י שהדחיי' לצוק נחשבה לשחיטה לענין או"ב, מכ"מ אין כאן היתר שחיטה לענין אכילה, וכמו כן גם לענין עגלה ערופה דאעפ"י שעריפתה זו היא שחיטתה, ומכ"מ אינה נחשבת לשחיטה לענין אכילה, ונפק"מ לאחר פדייה, וע"כ הטעם בזה דלא נחשבת שחיטה אלא רק להיות בתורת מכשיר, לענין כל הדינים השייכים לה, ובזה אמרה תורה דחשיבות עריפה או הדחייה לצוק יש להם חשיבות דשחיטה, מפני חשיבות עבודתה, אבל עכ"פ חסר בזה ענין וכח מתיר, וכוונת התורה בשחיטה דלאכילה שתבוא בתורת מתיר, ודוגמא לזה כמו שכתב הר"ן בחולין פ"ב, לענין אא"א דשא"ש דאעפ"י שאינו אוסר, אבל עכ"פ אינו מתיר ג"כ, יעוי"ש, והביאור בזה, דכל שחיטה שאינה באה בתורת מתיר לאכילה לאו שמה שחיטה להיתר אכילה. ג שינוי בהקדש, וכמו"ש הרמב"ם בפירה"מ וגם בהלכה בפר"ג דשקלים הי"א כתב כשיסתפקו ממנה, והיינו שע"כ בעינן לתנאי זה מטעם השינוי, וזה ליתא בשיריים, וצע"ג.