נזר הקודש - מנחות שכא

מלואים סימן א בענין שלא לשמה א לדף ב ב"ק ס"ו איתובי' אביי לרבה קרבנו ולא הגזול ה"ד אי לפני יאוש למ"ל קרא פשיטא וכו' ה"נ דגזל קרבן דחברי' פירש"י דגזל קרבן דחברי' שהקדיש חבירו ולעולם לפני יאוש ואיצטרך לאשמעינן דאינו עולה לרצון כלל ואפילו לבעלים הראשונים ואע"ג דלא היה יאוש יעוי"ש, ביאור דברי רש"י דענין הגזילה הנעשה בהקרבן פוסלתו פסול הגוף לפסול מהקרבה, והרי הוא כשארי פסולי קרבן כמו מום וכדומה, אמנם תמוה הרבה לפי זה מסוגיא שלימה ב"ק ע"ו דאם שחט תמימים מבפנים לשם בעלים נקרא זה חזרה קרן לבעלים. והיינו מטעם דהקרבן כשר ועולה לבעלים, וא"כ מבואר דענין הגזילה הנעשה בקרבן אינה פוסלתו מהקרבה, והרי הוא קרבן כשר, ולזה נחתו גם התוס' דאין לפרש שבא הכתוב לפסול עצם הקרבן מטעם הגזילה מהא סוגיא שכתבנו, ומטעם הזה סיימו התוס' בתימא למ"ל קרא דקרבנו למעט גזול כמבואר שם בתוס'. ב ונראה דענין לפסול הקרבן עבור הגזילה מתפרשת בשני אופנים, א) איסור הגזילה, ב) עצם הגזילה איסור הגזילה כיצד היינו דענין הגזילה הנעשה בהקרבן בראשונה איסור זה פוסל הקרבן מהקרבה, וזהו מפני העבירה הנעשה בקרבן, ולכן אף אם לא נעשה ההקרבה באיסור, מ"מ פסלתו תורה עבור האיסור הנעשה בהקרבן, עצם הגזילה כיצד היינו אם נעשה ההקרבה גם כן באופן ובענין גזילה ולא נפסל הקרבן מפני האיסור הנעשה בו רק עצם ההקרבה בגזילה, ובאופן גזילה זה פוסלתו מהקרבה, ונפק"מ אם נעשה הקרבה דהקרבן באופן שליתא כלל ענין גזילה היינו שהקריב הקרבן עבור הבעלים דהקרבן, דאז אם נפרש כפירוש הראשון דענין גזילה הנעשה בהקרבן פוסלתו, דאז גם באופן זה נפסל הקרבן כיון שעכ"פ נעשה בהקרבן עבירה ואיסור גזל בראשונה אמנם אם נפרש כפירוש השני דרק הקרבה באיסור מונע את הקרבן מהכשרו, אז ישונה הענין דאם נעשה ההקרבה עבור הבעלים שוב אין כאן פסול כלל. ג ונראה להחליט בכוונת רש"י דהתורה מיעטה קרבן גזול מהקרבה זהו מפני עצמיות הגזילה, היינו באופן שההקרבה נעשית בגזילה, וזהו באופן שהגזלן רוצה להשתמש הקרבן עבור עצמו, וכן עשה הכהן שהקריב הקרבן עבור הגזלן, דהתורה לא מיעטה קרבן גזול מפני העבירה שעשה, והיינו כי בשביל העבירה שעשה הגזלן בגזילת הקרבן אין בכח העבירה, זה דהגזלן לפסול הקרבן, ואין זה ענין למהב"ע כיון שכבר היה קדוש קודם הגזילה, ואין בכח הגזלן לפסלו, אלא הענין בזה שהקריב הגזלן הקרבן עבור עצמו, ובזה אמרה תורה דכיון שההקרבה נעשית במטרה דהגזילה דהיינו שהכהן הקריב הקרבן עבור הגזלן, בזה אמרה תורה דההקרבה הלזו פסולה, וזהו הא דדרשו חז"ל קרבנו ולא הגזול, היינו שגזל סרבן דחברי', ואי לא הוה כתיב הא דקרבנו דלמעט גזול, הוה אמרינן דהקרבן כשר, והרי זה כשינוי בעלים בכל מקום דהקרבן כשר בכל הקרבנות לבד חטאת ופסח, ורק שאינו עולה לבעלים לחובה, והוה אמרינן גם בזה באחד שגזל קרבן דחברי', והקריב עבור עצמו דהרי זה שינוי בעלים גרידא, אמנם כיון דכתוב קרבנו למעט גזול, הנה באופן זה שההקרבה נעשית בתכלית הגזילה יש פסול בעצם הקרבן, ואינו ענין בהא דלקמן דשחט תמימים מבפנים לשם בעלים, ואין הקרבן נפסל, דשאני התם דאעפ"י שזה גזלו להקרבן, אמנם בהקרבה אין כאן גזילה כיון שהקריבה לשם הבעלים, ואף לאוקימתא דרבין אמר ר' יוחנן דמוקי שם בשוחט תמימים מבפנים שלא לשם בעלים, ע"כ מיירי ג"כ באופן זה שאין בהקרבה בעצמותה ענין גזילה, היינו באופן שלא שחט עבור עצמו, אלא ששחטו עבור איש אחר שאינו בעלים, והרי זה שינוי בעלים ממש כשינוי בעלים דעלמא, דהקרבן כשר והוי שחיטה ראוי' ולא הוי חזרה קרן לבעלים, כיון שאינו עולה לשם חובה, והבעלים מחויבים באחר, ובאמת הוי מצי הש"ס לשנויי שם דשחט הקרבן בשלא לשמו, וכמו"ש שם התוס', ואין זה ענין לנידון דידן דגזל קרבן דחברי', וכמו שנתבאר. ד רש"י שם ל"א דגזל קרבן דחברי' הלכך אפילו לאחר יאוש לא קניי' דקרבן אינו נגזל דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא יעוי"ש, ויש להבין דלפי פירוש זה למ"ל קרא דקרבנו ולא הגזול דפשיטא כיון דלא משכחת יאוש בקרבן, א"כ תמיד הוי הגזילה קודם יאוש, ופשיטא דלא מהני לכפרה ותקשה הא דפריך הש"ס ואי לפני יאוש למ"ל קרא פשיטא, ונראה דבכל קרבן דמים יש להבעלים אשר עי"ז נפטר מחובו, ואעפ"י דהקרבן בעצמו של גבוה הוא, אמנם כיון דבהפרשת הקרבן שהפריש ממונו עבור גבוה, זה עצמו נקרא לו זכות ממון ומטעם זה מחייבין את הגנב בקרן בגונב את הקרבן ואפילו לשיטת התוס' דסברי מזיק הקדש פטור מקרן מדאורייתא, ומכל זה מבואר דרק מכפל פטור אבל קרן מחויב כמבואר ב"מ נ"ז, ע"כ דרק מחיובי קנסות מיעטה התורה, מטעם דעצמיות הדבר אינו שלו, אבל כיון שיש לו דמים בזה הרי זה נקרא בעלים על הדמים, ויש כאן חיוב תשלומין להדיוט ובזה אתי שפיר המשנה דכהנים שפגלו במקדש וכו', ומיושב קושיות דמל"מ פר"ב מגניבה יעוי"ש, וזהו גם כן כוונת רש"י הכא דאף דשייך בזה קצת בעלים דהדיוט, והיינו הדמים שיש להבעלים בזה, אמנם מפני שאינו בזה להבעלים עצם הדבר, משמיע לנו הכתוב דהיאוש לא מהני, היינו יאוש הדמים, כיון דלא הוי בעלים בעצם דדבר, וכמו שנתבאר.