נזר הקודש - מנחות לב

ד תוספות ד"ה ומדכהונה וכו' וא"ת הא שחיטה דלא בעי כהונה ובעי פנים, - ותירצו דמשום קבלה בעי פנים, יעוי"ש, - ולכאורה יש להעיר מה נאמר הא דבעי שחיטה בקדשי קדשים בצפון, וזה לא שייך משום יוצא, - אבל ע"כ אין להקשות כלל מקדשי קדשים שיש אצלם דין מיוחד צפון, - דלאו משום פנים הוא, - אלא דין צפון עזרה נוהג בהם, - אבל שחיטת קדשים קלים שהוא רק משום פנים להכי הקשו, ותירצו שהוא משום דם. ה והנה מקשין הא חזינן בשחו"ח דפטור על הקבלה וחייב על השחיטה, - ונכון מה שכתב בזה התורת גיטין בסופו בשם אביו ז"ל דמעצם השחיטה לא קשיא להו להתוס' דפשיטא דבעי פנים משום קדושת הדם, - דלא נתקדש אלא בפנים, ומה"ט לא קשיא משחיטת חוץ, - -רק הקשו מהא דבעי פנים מלבד עצם השחיטה, - והיינו הא דבעינן גם רגלה בפנים, כמבואר זבחים כ"ו, - ועל זה תירצו דמשום דם הוא, היינו שלא יופסל נם דם הרגל ביוצא, עכת"ד, ודברי חן המה, - ולפי"ז מיושב מה שהקשה בשיט"מ על התוס', - ו איברא דיש להעיר דלפי"ז אכתי תיקשה הא זה ודאי דפסול יוצא לא שייך אלא בגמר שחיטה, - דהיינו לאחר הכשר שחיטה, - ואנן קיי"ל דגם במיעוט סימנין בחוץ פסולה, הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ הי"ח, - אבל אפשר לומר דזה דוקא למ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס, - אבל הכא קיימא לר"ל, - ולשיטתו דסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף, - לא מיפסל במיעוט סימנים בחוץ, - ומזה ראי' לדברי הכס"מ שם שכתב דדין הרמב"ם משום דקיי"ל כר' יוחנן. - ז עמוד ב איתיבי' ר' יוחנן לר"ל עד שלא פרקה נפרס לחמה הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין וכו' ומוכח מזה דשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטירין את הקומץ, יעוי"ש, ויש לעיין הלא כמו כן יש להקשות גם לר' יוחנן מרישא אדין הראשון במנחה שחסרה קודם קמיצה דמכשר ר' יוחנן דסבר דקדושת כלי לא קבעה, - ובזה מבואר ברישא בעד שלא פרקה נפרס לחמה דהלחם פסול ואין מקטיר הבזיכין, - אבל יש לומר דבזה ע"כ שאני לחם הפנים דכיון דלא יכול למלאות החסרון, ממילא יש בזה פסול חסרון, - וכמו שאמרה הסוגיא לקמן לר' יוחנן במנחה שחסרה קודם קמיצה דפסולה מטעם חסר, אם לא הביא מביתו למלאות, - וכיון דזה לא שייך בלחה"פ, ממילא יש כאן פסול חסרון. ח גמרא הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין, - לכאורה יש להעיר דכיון דהלחם פסול ואין כאן מצות אכילה, - והנה מבואר לקמן י"ט דחקה דכתיב בלחה"פ אאכילה כתיבה, - וכיון שאין לחם, א"כ אין הקטרה מטעם חקה המורה עיכובא, - אבל זה ליתא דע"כ הכוונה עיכוב אכילה מצד אכילה, והיינו כי שני דינים יש בלחה"פ, א) דין קרבן, ב) דין אכילה, וכיון דחוקה כתיב אאכילה היינו לומר דלאחר שהוכשר הקרבן מעכבת אכילה לומר דלא נתקיים דין לחה"פ אם לא נאכל אבל כל זה בדין זה דאכילה, - אבל הקרבן מצד עצמו שפיר נתקיים מצד דהקרבה דלחה"פ היתה כדין, אבל זה לא שמענו דעיכוב אכילה יעכב הקרבן. ט ובזה יש לתמוה על ספר טהרה"ק שהקשה בהא דפריך הגמ' אי ר"א מאי איריא נפרס אפילו כוד ושרוף נמי, - והקשה הא יש לומר דר"א מודה בלחה"פ מטעם חקה דקאי על אכילה, ומפ"ש דכוונת הש"ס דאם סבר ר"א חוקה בלחה"פ א"כ אמאי לא יליף שארי מנחות מלהה"פ, יעוי"ש,- ובזה דבריו תמוהין טובא דהלא מבואר שם בסוגיא י"ט דבשארי מנחות אין לומר חוקה עיכובא מטעם דכתיב מגרשה ומשמנה וכדפירש"י שם, - ובעיקר דבריו בהקושיא אין מקום לזה כלל, - דע"כ אין זה שייכות לדכשר הקרבן, - דאל"כ תיקשה עצם הדין לנפרס הלחם דהלחה"פ פסול ואסור באכילה, וע"כ כמו שכתבנו. - הואיל ואשתרי טומאה לגבייהו אישתרי נמי חסרות, - ולכאורה מה זה ענין לטומאה, - ועוד למ"ד ציץ מרצה, - ומה שייך לחסר ריצוי ציץ, - הלא כיון שאין הציץ מרצה על היוצא לר"י, - ופסול חסר יותר דמי לפסול יוצא, - ונראה דבטומאה ע"כ יש גם כן ענין חסר, והיינו דכל טמא עומד לישרף, והרי"ז כשרוף, - נמצא דבכח יש בזה גם ענין חסרון, - ובצבור שהציץ מרצה על טמא,- הנה ע"כ מרצה גם כן על חסר, - ועל זה אמר ראב"א זאת אומרת חסרון כבעל מום דמי, - והנה כל זה דוקא בחסר דבפועל שייך בעל מום, אבל חסר דבכח אינו שייך לומר בו בעל מום, - וא"כ חסר כזה אינו בטמא, וכמוש"נ. יא ובזה מיושב הא דפריך הגמ' לקמן מי לא עסקינן דר"י ור"ל במנחת העומר הצבור היא ופליגי וכו' ולכאורה גם בזה תיקשה למה לא נימא הואיל ואשתרי טומאה אישתרי נמי חסרות, ומדוע פליגי בצבור, ומאי טעמא דאוסר, - ומצאתי בטה"ק שהעיר בזה, - ובדברינו אתי שפיר יען דכל עיקר הסברא הא דיש לומר דהיתר חסרון הוא מפני שפסול חסרון ישנו גם בטמא, דהיינו חסרון דבכח, - אבל אם אמרינן דפליגי גם במנחה דצבור, א"כ ע"כ לא סברי סברא זו דחסרון שהוא בכח יהי' נחשב כחסר ממש דבפועל, - להיות נם בתור חסר, וא"כ ע"כ שוב אין מקום לומר דצבור שאני כיון דלא סברי סברא זו. - יב וחד לשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אע"ג דמקטיר קומץ עליהן אותן שיריים אסורין באכילה וכו', וקשה לר"ל דסבר דאינו מקטיר הקומץ עליהן א"כ ממילא אסורין באכילה, ואיסור הקטרת הקומץ כבר למד ר"ל מקרא דוהרים כדלעיל, - וא"כ תיקשה קרא דוהנותרת מאי עביד, - ומצאתי בטהרה"ק שהקשה זה, - ודבריו דחוקים טובא, - אבל נראה דהדבר ברור לפי מה שמבואר בתוספתא דמנחות פר"ד דאפילו באופן שנאבדו או נטמאו כל השיריים כולן דלדידן גם כן הדין דלא יקטיר, וזהו דינו דר' יהושע, ומ"מ אם הקטיר הורצה, וכן פסק הרמב"ם בפרי"א מה' פסוה"מ ה"כ, יעוי"ש, מבואר