נזר הקודש - מנחות שיט

חידו"ת והערות מבן המחבר הרה"ג כש"ת חיים ראזין שליט"א א כתב הרמב"ם בפר"ד מפר"א הי"ד וז"ל הפשיטה ונתחה וא"כ שרף כולה כשרה ואם חיסר ממנה כלום אפילו מפירשה פסולה, פקע מעורה או מבשרה אפילו משערה כזית יחזיר, ואם לא החזיר פסולה, עכ"ל, והנה בזה שכתב דכשרה בניתוח יש לעיין מסוגיא דחולין י"א דיליף הסוגיא מזה דמכשרינן בפר"א בלא בדיקה דמוכח דאזלינן בתר רובא, וכ"ת דבדקינן לה והא כתיב ושחט ושרף בעינן שריפה דומיא דשחיטה מה שחיטה כשהיא שלימה וכו', הרי מבואר דבעינן שלימה, והמל"מ הקשה בזה, וכתב דהנה הר"ש הביא לימוד מקרא דמותר בניתוח דכתיב את עורה ואת בשרה, ובכדי שיתקיימו שני הכתובים אתא הלימוד שלא ינתח נתחים לנתחים, עיין שם, ביאור דבריו דכיון דמצינו בעולה שאמרה תורה שלא ינתח נתחים לנתחים, ה"ה כל עיקר הדין דבעינן בפר"א שלימה היינו שתהי' הנתחים שלימים, ולא נתחים לנתחים, אבל דבריו תמוהים טובא, חדא הלא בעולה ליתא כל עיקר הדין דשלם, אבל בפר"א אם יש לימוד דבעינן שלימה, א"כ מה יועיל אם הנתחים שלימים, אם הפרה אינה שלימה, והלימוד בההיקש לשחיטה הלא דומיא לשחיטה בעינן, וגבי שחיטה היא שלימה ממש, וביותר דהתוס' שם בד"ה ושחט הוכיחו דעיקר הלימוד מלמדנו דבעינן שריפה דומיא דשחיטה, ועוד אם מותר לנתחה א"כ היאך מוכיח הש"ס מזה דאזלינן בתר רובא, הלא כשינתחנה שפיר יכול לבדוק אחר הי"ח טרפות, דהרי קאמרה הסוגיא לעיל בעולה דהיכא שינתחה לנתחים והנתחים לייפי שפיר דמי, א"כ ה"נ בפר"א אפשר לנתחה לנתחים באופן שלייפי הנתחים להדדי, ושפיר איתא בבדיקה, והניתוח בדמיון לעולה שפיר דמי, ועוד תמוה מדוע לא כתב הרמב"ם דנתחים לנתחים פסולה. ב גם מה שכתב לפרש בדברי הרמב"ם דכוונתו ליישב סתירת הלימודים לענין לכתחילה, ודיעבד, היינו שלכתחילה בעינן שלימה, ובדיעבד מותר כשנתחה, וזהו שכתב הרמב"ם ונתחה שהוא לשון דיעבד, והנה לפי"ז יהיה מיושב גם סוגיא דחולין דמוכיח שפיר דאזלינן בתר רובא מטעם הלכתחילה דיש בזה מצוה מן המחובר דבעינן שריפה דומיא דשחיטה, והוכחת הסוגיא דכיון דיש לקיים בלכתחילה, שתהיה שלימה, וא"כ אם אמרינן דבדקינן תמיד אם היא טרפה, א"כ לא יצוייר לעולם הלכתחילה, אבל זה תמוה מדוע לא כתב הרמב"ם דהמצוה בתחילה לשרפה כשהיא שלימה ממש, ודוחק לומר שסמך על הלשון דיעבד, דודאי אם היתה דין בלכתחילה, היינו מצוה מן המובחר פשיטא שהיה כותב בהדיא, וביותר תיקשה להר"ש דכתב מותר, משמעו לכתחילה ג"כ, והיאך יפרש הסוגיא דחולין. ג לכן נראה דבאמת אין קפידא בזה ויכול לעשות כמו שירצה, וכמו שכתב הר"ש רצה בהפשט וניתוח, ואין בזה פלוגתא בין הר"ש והרמב"ם, אלא הענין בזה כך הוא, דכוונת התורה ושחט ושרף הוא באופן שלא יהיה דבר חיובי המפסיק ביניהם מלבד ההזאות, וכמו שכתבו התוס' שם, והביאור בזה דבעינן שתהיה ראויה לשרפה כמו שהיא בשעת שחיטה, וממילא הוי בזה כמו שהדין בכ"מ דבעינן ראוי לזה, וכל הראוי לבילה אין בילה מעכב, אבל אם יש דבר חיובי המגרע את הדמיון לשחיטה, דאז מעכב מצד הדין, וזהו שמדייק הש"ס דאזלינן בתר רובא, דכיון דכוונת התורה דיהיה ראוי בשעת שריפה לשרפה שלימה מטעם הדמיון לשחיטה, ואם אמרינן דבדקינן לה, א"כ הרי חסר הא דראוי להיות שלימה, וזה מעכב גם בדיעבד, אבל עכשיו דקיי"ל דאזלינן בתר רובא א"כ אין כאן בדיקה חיובית, וממילא תמיד יש כאן הא דראוי שלימה, כיון דלא בעינן ניתוח כלל, ועכשיו הדין דיכול לעשות כמו שירצה. ד עוד נראה דעיקר ההוכחה שם בסוגיא דאזלינן בתר רובא הוא מטעם אחר, והוא דכיון דיש דין בפר"א שתהיה נשרפת כולה, וכמו שכתב הרמב"ם הכא, דאם חיסר ממנה כלום פסולה, וע"כ דזה נלמד גם כן מדבעינן שלימה וזהו בדמיון דשחיטה דבעינן ושרף דומיא דושחט וע"כ דזהו ההבדל שבין חסר ממנה קודם שריפה להא דפקעה מעל המזבח, דשאני התם דלא בעינן דומיא דשחיטה, דזה דוקא עד שעת שריפה, אבל אחרי שהתחילה השריפה, אז בדין פוקעין השיעור בכזית, והנה לפי"ז אם באנו לחוש לטריפות ונעשה בדיקה בי"ח טריפות, לא ימלט שלא תיעשה חסר במשהו, וביותר בדיקת הקרום של מח, שבעינן לשבור הגוגולת, דע"כ נעשה פגימה בעצם, ופגימה הרי היא חסר, כמו שכתבו התוס' חולין י"ז לענין פגימה, וביותר לפי מה שכתבו התוס' דזהו ההבדל שבין תמים דכל הקדשים דלא קפדינן אפגימה, וגבי מזבח קפדינן אפגימה משום דכתיב שלימות, יעוי"ש, והכא נמי כיון דקפדה תורה בפר"א שתהיה שלימה, הכוונה שלא תהיה חסר אף משהו, והנה בשבירת עצם הגוגולת ע"כ תהיה פגימה דחסר, ומזה מוכח דאזלינן בתר רובא. ד ועוד דע"כ צ"ל משום דעיקר הדין דחסר פסול אינו מבואר מקורו, והקרית ספר כתב משום דפרה משמע שלימה כמות שהיא, וזה דוחק לומר כן, משום דאין דרכו של הרמב"ם לומר דין שאינו מפורש בהדיא בשום מקום, וגם לא כתב יראה לי, ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דמבואר זה בסוגיא, וכמו שנתבאר.