נזר הקודש - מנחות שיז

עשה כן במזיד מותר אח"כ להקריב במקדש, אמנם בעיקר פירושו דברייתא לא מתפרשה באופן זה לעיל ע"ד ע"א, וכנראה שהתכוון לזה מרן הגרע"א בגיה"ש והיינו דרב נחמן מפרש להברייתא דמיירי בכהן שעבד ע"ז מכבר, אבל סוגיא דלעיל מפרש הקרא כפשוטו, והיינו דהסוגיא מפרשת הברייתא דכהן החוטא יכול להקריב ולכפר עבור עצמו בקרבן שלו, וזהו דעת הרמב"ם בפר"ד מה' כלי המקדש, ומסוגיא דהתם מוכח דלא מתפרשה הברייתא כר"נ, ושפיר פסק הרמב"ם הכא כר"ש, מטעם הסוגיא דלעיל. ט גרסינן בשבת פר' כלל גדול אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי וכו' אבל הכא דליכא כרת וכו' קמ"ל, יעוי"ש, ויש לעיין מאי קס"ד כיון דשגגת קרבן לאו שוגג מקרי מה לי באיסור כרת ומה לי באיסור לאו, כיון דחסר כאן דין שוגג, ונראה דיש לפרש הסברא דשגגת קרבן לאו שמה שגגה לרבנן בשני אופנים, א) דכיון דהוי מזיד בלאו ובכרת אף על פי ששוגג הוא בקרבן, חסר בזה תורת שוגג, כיון דחטא בשאט נפש ובידיעת העונשין אעפ"י שאינו יודע מדבר הקרבן הבא לכפרה, נמצא דחסרון ידיעה דכפרה אין זה מגרע ענין דמזיד, והרי הוא מזיד מעליא שאינו בחיוב כרת, ב) אפשר לומר דבאמת אין זה בתורת מזיד, דעכ"פ כיון שחסר לו ידיעה בחיוב קרבן, עכ"ז אין כאן ידיעה שלימה, וממילא אין בזה תורת מזיד, והא דפטור מקרבן אעפ"י שהיתה אצלו בשגגה זו לחיוב קרבן, זהו מטעם אחר, והוא דלא הוי שב מידיעתו, לומר דאילו חוה ידע שיש עליו חיוב קרבן לא היה עושה העבירה, דאנחנו לא נאמין לו בזה מטעם דכיון שיודע שיש העונש החמור שהוא בשם כרת, ומכ"ז הוא לא מנע עצמו מלעשות האיסור, לכן אנו אומרים שהיה עושה העבירה גם אילו ידע שחייב גם קרבן, וכמו שכתבו התוס' סברא זו לענין סקילה שידע שיש סקילה ולא ידע מחיוב קרבן, שכתבו בתוד"ה אלא וכו' דלא הוי שם מידיעתו באופן זה גם למונבז, וא"כ אפשר לומר דגם לרבנן כן הדין גם בשידע שיש העונש כרת, ונפק"מ בין הסברות לענין שבועת ביטוי שאין בזה עונש כרת רק איסור לאו גרידא, שטעם השני שהוא מטעם חסרון שב מידיעתו, הכא לא שייך זה כיון דאין כאן עונש חמור שהוא עונש כרת, ובדבר ידיעת האיסור של הלאו שפיר אפשר לומר דהוי שב מידיעתו אילו ידע שיש בזה חיוב קרבן, וגם קרוב הדבר לומר שלא ידע מחיוב קרבן, כיון דלא הוי חיוב קרבן בכהת"כ אצל עונש של הלאו, וזהו כוונת הגמ' הואיל וחידוש הוא, דבכהת"כ לא אשכחן לאו דמייתי קרבן, ועל זה מסיים הש"ס קמ"ל לומר דעיקר הטעם דשגגת קרבן ל"ש שגגה, הוא מפני דיש בזה חסרון דשוגג, שזהו המחייבו בקרבן, וממילא גם בשבועת ביטוי יש כאן חסרון דשוגג, וממילא אין כאן חיוב קרבן שבא דוקא על השוגג. י שם הכל מודים בתרומה וכו' עד שישגוג בלאו שבה, פירש"י כסבור חולין ואין כאן לאו, ותמוה מי הכריח לרש"י לפרש כן, הלא בפשיטות יש לפרש ששגג בלאו, היינו שסבור שאין לאו באכילת תרומה, ומצאתי בחידושי הר"ן לשבת שעמד בזה, ומפרש דכוונת רש"י מדקאמר הגמ' עד שישגוג בלאו משמע שהיה מזיד במיתה, וממילא ע"כ יודע שיש בה לאו, דהא ילפינן מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך לי' וכל זר לא יאכל קודש יעו"ש, ותמוה דהלא מצינו כל השגגות יצוייר שישגוג אדם אעפ"י דכתיב בהדיא, וכי לא יצוייר שישכח הסמוכין, ונראה לפרש דע"כ כוונת אביי הכל מודים היינו אף למונבז, ולמונבז אין חיוב שוגג אלא באופן שהוא דומה למזיד, וא"כ לפי מה דסבר אביי דשגגת חומש לאו שגגה היא, וגם שגגת מיתה לא מהני, אלא שגגת לאו, נמצא דאין כאן שוגג דומיא דמזיד, והיינו מפני שאינו יודע מכלום בדין אכילת תרומה לזר, להכי פירש"י דמיירי שהיה שוגג כסבור שזה חולין, והוי דומיא דמזיד במה שיודע כל דין תרומה, והשגגה היתה בהמציאות, והנה יש להעיר דלפי"ז מאי פריך ש"ס שם אלא למונבז שגגה במאי, הלא איכא למימר שהיה שוגג במציאות שנתחלף לו חלב בשומן, ואפשר לומר דהתם קאי פירכת הש"ס לפי מה דמיירי מונבז בברייתא, דמיירי בחסרון ידיעה בדין, עוד אפשר לומר דשאני התם דכיון דשגגת קרבן שמה שגגה למונבז, להכי גם בטעות בדין ג"כ יצוייר באופן שהוי שוגג בקרבן, אמנם הכא דבעינן שוגג בין בלאו, בין מיתה, ושוגג בחומש לא מהני, א"כ לא יצוייר עצם הדין דשוגג באכילת תרומה למונבז, להכי ע"כ צ"ל דיצוייר הדין בשוגג בשגגת מעשה, זהו כוונת רש"י, ודברי הירושלמי פר"ו דתרומות ה"א דאיתא שם גזיה"כ הוא ואיש כי יאכל קודש בשגגה שיהיה כל אכילתו בשגגה, והר"ש בפר"ו דתרומות מפרש דדברי ר' זירא בירושלמי הם דברי הבעי' בש"ס דילן, ומשמע מזה דבעינן שגגה גמורה, והיינו שוגג אף במיתה, ואין הכרח לדברי הר"ן, ונראה דכוונת רש"י כמו שכתבנו, וביתר ביאור מבואר בחידושנו לשבת, והנה אם נחליט כדברי הגאון ושב הכהן דכהן המכפר על ידי עצמו בעי שגגה גמורה בכל האופנים, שפיר מתפרשא הסוגיא הא דמזיד, היינו באופנים שכתבנו, וממילא תצא דין חדש לומר שהתורה רבתה דהכהן המכפר ע"י עצמו, דהיינו שהוא עצמו מקריב עבור עצמו, ממועט מכל הני שגגות שיש בהן צד מזיד, אלא בעינן שוגג גמור, אבל אין לזה הכרח, משום דהסוגיא מתפרשה לנכון כדלעיל, וצ"ע. א דף קי כדבעא מיניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר אמר לו זו בידינו הוא לעכב מנין ת"ל לרצונכם תזבחהו לדעתכם זבחו, עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים מ"ז מה שכתבנו לבאר בעיקר דין זה דמתעסק. ב הנה יש לעיין אם דין זה דפסול מתעסק גבי שחיטה נאמר, והוי לימוד לכל העבודות שבקדשים לפסול בהן מתעסק, או דלמא כיון דחידוש דין הא דמתעסק אין לך בו אלא חידושו, והיינו גבי שחיטה, מפני שהיא התחלת מעשה הקרבן ועבודתו,