נזר הקודש - מנחות שטו

ה אמנם כל זה בזהב, אבל בכסף יש מקום לפרש המשנה גם אליבא דרבנן, ובאופן שאמר בהדיא מטבע, וחידוש דין הוא דיתן מטבע של דינר, ואעפ"י שיש גם מטבעות של כסף פחותות מדינר, והיינו מפני שכך שיערו חכמים, והנה מטעם זה אתי שפיר דהביא הרמב"ם האי דינא דאמר מטבע כסף עלי דדין הוא דיתן דינר של כסף, וחידוש דין הוא, ובזה אתי שפיר גם כן הא דהקשה מרן מדוע לא הביא אוקימתא דהש"ס, דזהו באתרא דלא סני פריטי דכספא, והיינו דהרמב"ם סבר דאליבא דרבנן חידוש דין הוא גם במקום דגם שארי מטבעות פחות מדינר יוצאין שם, מ"מ כשמקדיש אדם סתם מטבע כסף הכוונה מטבע חשובה שהיא דינר, והש"ס דמוקים לה באתרא דלא סגי פריטי דכספא, זהו אליבא דרבי דסבר קטן והביא גדול לא יצא, וא"כ יש לחוש לחומרא אליבא דרבי דלמא היתה כוונתו לפחות, ואז אינו יוצא גם בדינר, להכי מוקי הש"ס דמיירי שאין כאן מטבעות פחות מדינר, ומיירי המשנה אליבא דרבי שלא אמר בפירוש מטבע, אבל סתמא כפירושו דמי שכוונתו למטבע, וא"כ יש לחוש ג"כ דלמא כוונתו לפרוטה, וא"כ אינו יוצא גם בדינר, ועל זה אמר ר"א דמיירי באתרא דלא סגי פריטי דכספא, אבל אליבא דרבנן מיירי שאמר בפירוש מטבע כסף. וחידוש דין הוא לגבי כסף, כמו שנתבאר. א דף קח עמוד ב' אמר שמואל חוששין אף לבינוני היכי עביד אמר ר"ח בר רב ממתין לו עד שיומם, ומחיל לי' לקדושתו בגדול, ופירש"י דממה נפשך אי אבינוני חל ולא אגדול הרי"נ נסתאב וחיללו בגדול וכו' יעוי"ש, ויש להבין היאך הוא החילול אגדול, אם כפשוטו שאומר הרי"ז הבינוני מחולל על הגדול, הרי"ז תמורה שאסרה תורה לעשות תמורה אף מבע"מ אתמים, וזהו רע בטוב שאמרה תורה, וקם בשביל תיקון הקרבן אסור כמבואר לעיל פ"א ע"א, וכתבנו מזה לעיל. ב והרמב"ם בפרט"ז ממעה"ק ה"ח כתב וז"ל כיצד יעשה ימתין לבינוני עד שיפול בו מום ותחול הקדושה על הגדול לבדו, ומפרש מרן דהקדושה תחול מאיליה על הגדול יעוי"ש, ולא אדע היאך הוא זה שתחול הקדושה היינו שתסור הקדושה מהבינוני, ותסוב על הגדול, גם בלא שום אמירה דחילול, איברא דלשון הרמב"ם מורה כן, אבל תמוה, והנה מלשון רש"י משמע שהבעלים מחללין מדפירש וחיללו בגדול, וקשה הלא הוי זה תמורה ואסור, ואולי בספק הקדש אין בו איסור תמורה, והיינו דבאופן שבא לתקן הספק הקדש ולצאת מאיסור הקדש שלא יכשל באיסור, וגם יש בזה תיקון קרבן, אין בזה משום לאו דלא יחליפנו, והכא עדיף מסוגיא דלעיל פ"א משום דהכא הוי תיקון בעצם הקרבן, וצ"ע. ג שור של הקדש שנתערב באחרים הגדול שבהן הקדש, וכולם ימכרו לצרכי עולות ודמיהן חולין, ופירש"י דקודש אינו תופס דמי' וכו' יעוי"ש, והנה משמע מרש"י שיכול למכור כולן, דאם כוונת רש"י שמוכר חוץ מאחד שהוא קודש לא בעינן לטעמא דקודש אינו תופס דמיו, וע"כ סבר רש"י דמוכר כולן לצרכי עולות, ותמוה הא אותו שהוא הקדש בודאי ליתא במכירה, ועי' בהגהות הרש"ש, ולדעתי נראה לומר דכיון דמדאורייתא ברובא בטל, וממילא יותפס המכירה על כולם, ודין חכמים שיומכרו לצרכי עולות, אבל לפי"ז כל המעות חולין גם בלאו האי סברא דקודש אינו תופס דמיו, ודוחק לומר דכוונת רש"י על דין דרבנן. ד והנה הרמב"ם בפר"ו מפסוה"מ ה"ד כתב וז"ל נתערב שור הקדש בשוורים של חול גדול שבכולן הקדש וימכרו השאר לצרכי אותו המין יעוי"ש, הנה מדייק דהשאר ימכרו, והיינו כמו שפירש"י דהאחרים ימכרו, אבל תמהני טובא מדוע השמיט הא דתניא ודמיהן חולין, ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ, והנה אפשר לומר דסבר הרמב"ם דכולו איתא במכירה מן התורה מטעם דמה"ת בטל ברובא, וממילא כל הדמים הם חולין, אבל מדרבנן שאמרו שאין בזה תורת ביטול, ממילא יש כאן בהדמים מעות של הקדש המעורב, והיינו בספיקא שמא אחד מהשערים הקדש, וכשם שגזרו חכמים שלא יבטל הבע"ח, כן גזרו על המעות שלא יבטל בתערובות, וכדין ממונא לא בטל, ואם כן ממילא לא הוי הדמים חולין, ותנא דברייתא דשנה ודמיהן חולין היינו עפ"י דין התורה, והרמב"ם נקט כמו שהוא לפי האמת וכל ההלכה שם כתב הרמב"ם כמו שהוא לאחר שאמרו חכמים דליתא בזה דין ביטול, וצ"ע. א דף קט הרי עלי עולה וכו' ופריך בע"מ יצא הא מיקטל קטלה אמר רב המנונא נעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה, והנה לכאורה תמוה טובא, הלא אעפ"י שהתנה שלא יתחייב באחריותה אבל כל זה משמע אחריות דעלמא, היינו איזו סיבה הבאה מעלמא, אבל אחריות ממנו, היינו שהוא עצמו ילך ויאבד, על דבר זה לא התנה, וכמו דאמרינן בעלמא במי שהתנה שאינו מקבל אחריות, מ"מ אחריות דידי' קבל עליה, עי' כתובות צ"א, והכא הוי אחריות דנפשיה, שהוא עצמו מיקטל קטלה, וע"כ צריך לומר דדוקא התם שהתנה סתם אחריות הוי אומדנא דאחריות דנפשי' אינו בהתנאי, משא"כ הכא שהתנה שיקריב הקרבן בבית חוניו, הרי זה כאילו התנה בהדיא שפוטר עצמו מאחריות דנפשיה. ב והנה המרדכי בב"מ פר' האומנין סי' שס"א כתב במלוה על המשכון, ובשעת קבלת המשכון התנה שלא יתחייב באחריות דפטור אפילו מפשיעה, ולמד זה מסוגיא דידן, יעוי"ש, ותמוה דהרי אפשר לומר דדוקא הכא דהתנה בפירוש דפוטר עצמו גם מאחריות דנפשיה פטור, אבל אם התנה סתם אחריות, מסתבר הדבר שזהו רק אחריות דעלמא, משא"כ פשיעה שהוא אחריות דנפשיה, ולהרבה פוסקים הוי פשיעה מטעם מזיק, וא"כ אין זה נכלל בכלל אחריות שאמר, והש"ס דקאמר דהרי"ז כאומר ע"מ שלא אתחייב באחריותה, ע"כ הכוונה בדמיון זה שהתנה שאינו מקבל אחריות דנפשי' גם כן.