נזר הקודש - מנחות שיד

א עמוד ב משנה, הרי עלי עצים לא יפחית משני גזירין וכו' ובגמ' ת"ר קרבן מלמד שמתנדבין עצים, ופירש"י דכתיב נפש כי תקריב קרבן מנחה, וכמה שני גזירין, וכן הוא אומר והגורלות הפלנו על קרבן העצים, רבי אומר עצים קרבן הם טעונים מלח וטעונים הגשה, והנה מה שאמר רבי עצים קרבן הם הכוונה קרבן מנחה, וכן איתא לעיל כ' ע"ב, נמצא דרבנן ג"כ סברי שעצים קרבן הם אלא שאין דינם כקרבן מנחה, ונפק"מ לענין מלח והגשה והרמב"ם פוסק כרבנן בפרי"ז ממעה"ק הי"ג. והנה יש לעיין לרבי דסבר דקרבן מנחה היא, אם כן אינם באים בשותפות כדין מנחה כדלעיל ק"ד, אבל יש לתמוה היאך יפרש הא דקרבן עצים שהיו תשע משפחות, כמבואר בתענית כ"ו, וצ"ע. ב שם במשנה לבונה לא יפחות מקומץ, הנה בלבונה לכו"ע דין קרבן גמור הוא, וטעון מלח, וכמו שכתב הרמב"ם בפרט"ז ממעה"ק הי"ד וז"ל והלבונה הבאה בפני עצמה ונותן עליה מלח וכולה לאישים, והנה התוס' הביא מה דאיתא בירושלמי שקלים פר"ו אם שיעור הקומץ הוא לשיעור יד בעלים או לשיעור יד כהן, ולפלא שלא הביא מזה הרמב"ם מאומה. ג ונראה דכיון דבגמ' דילן יליף מהא דכתיב והרים ממנו בקמוצו וגו' מקיש לבונה להרמה דמנחה מה הרמה דמנחה קומץ, אף לבונה נמי קומץ, ולכן מסתבר דהקומץ הוא בשיעור יד הכהן כמו התם בלבונה הבאה עם המנחה. ד והירושלמי דבעי אם משערינן בידו של כהן או בשל בעלים, נראה דזה תליא אם דין לבונה הבאה בפנ"ע דינה כלבונה הבאה עם המנחה או לא, ומצינו בתוספתא פרי"ב דמנחות הרי עלי לבונה לא יפחות מן הקומץ רבי יהודה אומר משקל עשרה דינרים, ריב"ב אומר כהן מקדשה בכלי שרת ומקטירה, ומשמע שר' יהודה לא סבר דבעי קדושת כלי שרת, אלא בעי לזורקה על המערכה לדליקה, ואין על הלבונה קדושת כלי שרת ג"כ, וריב"ב סבר דבעי קדושת כלי שרת, משום דדינה כדין לבונה שבמנחה, והנה הירושלמי אזיל בשיטת ר' יהודה, והיינו שרק דין קרבן בפני עצמה עליה, להכי בעי על השיעור הקומץ אם הוא בידו של כהן או של בעלים, אבל הרמב"ם דפסק דדין לבונה שבמנחה עליה ודינה כדין לבונה דהתם וכמו שסבר ש"ס דילן ג"כ, וא"כ פשיטא דשיעור הקומץ בידו של כהן כדין קומץ דעלמא המתקדש בכלי שרת, ומטעם זה השמיט הרמב"ם זה מהלכותיו. א דף קז והאיכא מנחת נסכים וכו', מכאן נמי מוכח דמנחת נסכים כולה לאישים, ועיין לעיל ק"ו. ב הרי עלי זהב לא יפחות מדינר זהב, ודלמא נסכא אמר ר"א דאמר מטבע, וכן לקמן כסף לא יפחות מדינר, ודלמא נסכא אמר ר"א דאמר מטבע, והנה הרמב"ם בפר"ב מעירובין השמיט בהא דאמר זהב דנותן דינר זהב אם אמר מטבע זהב עלי, איברא דיש לומר דסמך על מה שכתב בכסף, אבל אין זה הדרך דהרי התנא שנה בשניהם בזהב ובכסף, ומה ראה רבינו להשמיט הא דזהב, ומרן עמד בזה, גם תמוה טובא מדוע השמיט הרמב"ם אוקימתא דהסוגיא בשאמר מטבע כסף דזה דוקא באופן ובמקום דלא סגי פריטי דכספא וגם בזה עמד מרן. ב ונראה בזה דזה תליא בפלוגתא דתנאי כאשר יבואר, וזה הדבר, דהנה שיטת הרמב"ם דבאומר נסכא בין בכסף ובין בזהב, ולא הזכיר מטבע יביא לשון של כסף או של זהב יהיה משקלה עד שיאמר לא לכך נתכוונתי כמבואר ברמב"ם שם ה"ו, וא"כ לפי"ז כשאמר זהב סתם או כסף סתם דיש במשמעו נסכא, ואז לא יפטר מגדרו עד שיתן כל כך עד שיאמר לא לכך נתכוונתי, וזהו דלא כפירוש התוס' בד"ה ודלמא נסכא דפירשו דהכוונה בפחות, ולשיטת הרמב"ם הכוונה ביותר. ג והנה פליגי תנאי רבי ורבנן באומר קטן והביא גדול אם יצא ידי נדרו דרבי סבר דלא יצא ידי נדרו, ורבנן סברי יצא ידי נדרו, והנה נחזי אנן הכא אליבא דרבי דאמר קטן והביא גדול לא יצא, הנה כשאמר זהב, דיש לפרש בזה שתי משמעות, א) מטבע, ב) נסכא, דאז אם יתן מטבע של זהב אינו יוצא ידי נדרו דלמא לנסכא איכוון, וגם אם יתן נסכא לא יצא ידי נדרו דלמא למטבע איכוון, והרי"ז כאמר קמן והביא גדול דלא יצא, ולזה פריך הש"ס דמשום הספק דלמא לנסכא איכוון, א"כ אין כאן התחייבות כלל כשאמר זהב סתם, ומשני דמיירי שאמר מטבע, היינו שבהכרח צריך לומר שאמר מטבע דאל"כ אין כאן נדר כלל, ואפילו כשלא אמר בפירוש מטבע הרי זה כאילו אמר, וכששונה התנא זהב לא יפחות מדינר היינו אף כשאמר זהב סתם, אבל אליבא דרבנן דסברי קמן והביא גדול יצא, א"כ כשאמר זהב יש במשמעו בין מטבע, בין נסכא, וכשרוצה לצאת ידי נדרו אינו יוצא עד שיתן נסכא שהוא יותר ממטבע, וכשפריך הש"ס ודלמא נסכא אליבא דרבנן היינו שיהיה מחויב בנסכא שהוא יותר, וא"כ אמאי אמר התנא שלא יפחות מדינר זהב, ולאוקמי המשנה דמיירי כשאמר מטבע הוא דוחק דמדוע לא שנה התנא בהדיא, ובשלמא לרבי הכוונה דאף כשלא אמר ממטבע דינו כמו שאמר מטבע, משום דלא סני בלא"ה כמו שכתבנו, ואם באמת אמר מטבע זהב עלי, הרי"ז דבר פשוט שהכוונה דינר זהב, כיון דההיא המטבע הראשונה בשל זהב, וחידוש התנא הוא רק אליבא דרבי דגם כשלא אמר מטבע דינו כמו שאמר מטבע, אבל לדידן אין זה חידושא, נמצא דלפירוש זה עיקר הסוגיא דמשני דאמר מטבע היינו אליבא דרבי, והכוונה דהוי כאילו אמר מטבע, והרמב"ם דפסק כרבנן באמר קטן והביא גדול דיצא כמבואר ברמב"ם פרט"ז ממעה"ק ה"א, לא אתיא המשנה כוותייהו דממנפ"ש אם אמר מטבע תקשה פשיטא, ואם לא אמר מטבע בהדיא מחויב ליתן כל כך עד שיאמר לא לכך נתכוונתי.