נזר הקודש - מנחות שיג

ולפי"ז תקשה דע"כ סתם משנה דידן דלא כהנהו רבנן גם כן, ומדוע לא פריך הש"ס דמשנתינו דלא כהנהו רבנן, וע"כ צריך לומר דהנהו רבנן סברי דבין במחצה חלות ומחצה רקיקין, ובין בכולה רקיקין הנה מותר השמן מחזירו לחלות, וא"כ שפיר אתיא משנה זו כרבנן דר' שמעון בן יהודה, וא"כ להנהו רבנן מוכח דסברי דגם מנחה הבאה כולה רקיקין מותר השמן מחזירו לחלות, וזהו דלא כסתם משנה לעיל ע"ד, ומטעם זה לא אזלינן בתר סתם משנה דהתם מפני סתם משנה דהכא דע"כ אליבא דרבנן דר"ש בן יהודה המשנה דידן סוברת דגם בכולה רקיקין מותר השמן מחזירו לחלות, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם כרבנן דרבים נינהו, וכמו שנתבאר. ה אמר לי' רב כהנא לרב אשי הא איכא לספוקי במנחת נסכים וכו' כי קא מספקא ליה טעונה קמיצה שאינה טעונה קמיצה לא קא מספקא ליה, מבואר מזה דמנחת נסכים אינה טעונה קמיצה, ומובן שכולה נשרפת ע"ג המזבח, והנה כן כתב הרמב"ם בפר"ב ממעה"ק ה"א, והנה כתב מרן הכס"מ מפני שלא מצינו שתהא נקמצת, ועוד הביא ראיה מהא דתנן בפר' אלו מנחות ע"ד ע"ב מנחת נסכים למזבח ואין בה לכהנים, יעוי"ש, ולכאורה דברי מרן תמוה דלמה כתב בתחילה שלא מצינן שתהא נקמצת דמשמע שאין לזה מקור, ואח"כ מביא משנה מפורשת שאין בה לכהנים, ונראה דכוונת מרן לומר שאין בה קמיצה אף באופן שתהי' גם הקומץ למזבח כמו שסבר ר"ש במנחת חוטא של כהנים הקומץ קרב לעצמו, והשיריים קריבין לעצמן, על זה כתב שלא מצינן קמיצה כלל במנחת נסכים, אבל הכא מבואר להדיא דמנחת נסכים אין בה קמיצה, מזה מקור נאמן להרמב"ם שכתב שכולה נשרפת, והיינו כמו שהיא בלא קמיצה. ו במותר להכניס חוב"ע, נראה דדעת רבנן דסברי אסור להכניס חוב"ע, היינו דוקא באופן זה שהחולין מסייע להקרבן, ויש בזה ג"כ כעין הקרבה, וביותר לפי מה דק"ל דכל המנחות באות עשר חלות כמבואר לעיל ע"ו, וא"כ הכא מכל חלה איכא חולין וקודש, וממילא אין זה ענין להא דכתבו התוס' בתמורה כ"ג בתירוץ השני, ולזה אין לחוש דלמא לא יהיה כל העשרה מעורב גם מקדושה דהיינו דיש לחוש דלמא אין מהקדושה אלא חמש חלות, משום דע"כ סבר האי תנא יש בילה, וממילא איכא בכל חלה גם מהקודש וממילא כל העשר חלות יש בהן קודש, ועל התערובות חולין עם קודש אשר משניהם נעשה קרבן, ובלעדי החולין אין קרבן, בזה פליגי רבי ורבנן, וזהו הפירוש מה דקאמר הש"ס במותר להכניס חוב"ע פליגי. ז ויש לעיין הא אפשר שהחולין הם רובא, ומה"ת מב"מ ברובא בטל, וא"כ נתבטל הקודש, וכמאן דליתא לקודש כלל דמיא, והנה בספר עו"ש מתרץ לפי דברי המרדכי בסוף חולין דדבר שתחילת ביאתו בתערובות לא בטל, והכא הוי ביאתו בתערובות, דקודם התערובות לא היה כלל קודש, ואימתי קדוש בשעה שנתערב דמתנה ואומר כל מה שנדרתי יהא לנדרי והשאר חולין ולא שייך בזה ביטול, אבל דבריו תמוהין דהרי ע"כ נתקדשו המחויבין לנדרו מהעשרון שבו היו מודדין לכל העשרונות, דהרי עשרון אחד היה שבו היו מודדין כמבואר במשנה דפר' שתי מדות לעיל פ"ז ע"א, וע"כ כן הדבר בשעת המדידה דהעשרון המחויב לנדרו נתקדש בראשונה, וממילא כשבאין בביסה בתערובות יש כאן קודש וחולין מעורבין, ואין זה ענין לדברי המרדכי. ה והנה לפי מה שכתב החו"ד בסי' ק"א דלא שייך לדון ביטול ברוב, אלא במקום שהתערובות סיבת הספק, ואם לא היה רק אחד לא היה ספק, מה שאין כן בדבר שאפילו אם לא היה רק אחד גם כן היה הספק א"כ כל חד וחד אסור מדאורייתא משום הספק שנולד עליו בפנ"ע לא שייך ביטול, עכת"ד יעוי"ש, וה"נ בנידון דידן שהספק הוי על כל אחד מלבד התערובות, ואין התערובות סיבת הספק בזה לא אמרינן ביטול. ט אמנם יותר נראה דלא שייך ביטול אלא בדבר שהאיסור, הוא אסור, וההיתר הוא היתר כמו הא דסנהדרין שהמזכין הם מזכין, ולא מחייבין, וכן המחייבין אינם מזכין, בזה אזלינן בתר רובא, וכן גם באיסור והיתר שנתערבו, דהאיסור הוא אסור, וההיתר הוא מותר, משא"כ באופן שהמותר יכול להיות אסור, והאסור יכול להיות היתר, בזה ליתא גדר ביטול, והיינו דהכא כל עשרון ועשרון ראוי לחול עליו שם קודש ואינו מיוחד מי הוא הקודש ומי הוא החולין, וכל אחד ראוי להיות קודש, וזהו גם כן הביאור בגמ' בדעתא דכהן, וזהו כוונת רש"י בדעתא דכהן בדבר הקמיצה, וא"כ כולהו שווים לענין החלות הקדושה, להכי אין כאן תורת ביטול, וגם בדבר העשרון המקדש יהיה גם כן באופן זה שכל הששים עשרונות ראויות להתקדש, ואעפ"י שע"כ לא יתקדשו יותר מחיוב נדרו, אבל עכ"פ כולם ראוים לזה, וע"כ צריך לומר דע"מ כן ובאופן זה מודד בעשרון, וכמוש"נ. י וראיה לסברא זו שכתבנו יש להוכיח מהא דהלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיר להפריש וכו', ומאן דלא סבר ברירה אסור, וכן פסק הרמב"ם בפר"ז ממעשר, והיינו דבדאורייתא אין ברירה, וקשה הא יש לומר דהתרומה נתבטלה ברובא, ומדאורייתא לא בעינן מאה, וא"כ הוי רק איסוד"ר, ובדרבנן יש ברירה, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דלא שייך הכא ביטול כיון דכל השני לוגין ראוין להיות לחול שם תרומה עליהם. יא ובזה מיושב דברי התוס' במעילה כ"א דהקשו דלבטל האי פרוטה של הקדש שנפסלה ברובא, ומדוע לא הקשו על דין שאמרו הבעלים פרוטה בתוך הכיס יהיה הקדש, ובספר ברוך טעם הקשה בזה, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר והיינו דבאופן שאמר פרוטה בתוך הכיס יהיה הקדש ולא בירר איזו פרוטה נמצא דראוי לחול שם הקדש על כל פרוטה ופרוטה, להכי אין בזה ביטול ברובא, וכמו שנתבאר, ומסוגיא דידן יסוד לסברא זו.