נזר הקודש - מנחות שיא

שם במיעוט היום שקודם הלילה דכתב שם לפרש כוונת רש"י בפסחים פ"ח ע"ב דבספק פסח וספק שלמים איכא מיעוט אכילה דיום הזבח, משום דהפסח אינו נאכל ביום זבחו עד הלילה, וממילא בשלמים ספק פסח ממעט באכילה דיום הזבח, ושם לא מיירי בהפסק אכילה שהוא באמצע אכילה. וממילא יש מקום לחלק ולומר דדוקא במיעוט שהוא בסוף הזמן או בהתחלת הזמן נקרא מיעוט, אבל באופן שהתחיל באכילה לא איכפת לן במיעוט שמפסיק באמצע, ויש סברא לזה דע"כ לא אמרה תורה שיאכל בלי הרף, וכשיאכל אדם לשבעה בלאו הכי מחויב להמתין עד שירעב, בכדי שלא יאכל אכילה גסה שאינה נחשבת אכילה אצל קדשים דבעינן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, וממילא ההפסק שמן חצות עד הבוקר אינו נחשב למיעוט אכילה, כיון שבלאו הכי מחויב להמתין עד שישיג תאות אכילה. ב אמנם מלבד זה דברי החכ"צ בעצמן יש לתמוה דלכאורה מה שייך מיעוט אכילה ביום הזבח, דהלא אף שאמרה תורה ביום זבחו יאכל, אבל הרשות נתנה לו לזבוח סמוך לשקיעה"ח אשר לא יספיק לאכול עד הלילה, וא"כ ע"כ לא הקפידה תורה על יום זה, ורק היתר אכילה אמרה תורה, דהיינו אם שחט ביום בעוד מועד מותר לאכול גם ביום זה, אבל עכ"פ לא שייך כאן מיעוט אכילה, וממילא בספק פסח ספק שלמים יכול לשחוט באחרונה סמוך לשקיעה"ח, ולזה הורשה לו מה"ת. ג אולם נראה להצדיק את החכ"צ בזה, והוא דיש לומר דכל עיקר הקפידא דמיעוט באכילה שייך רק מזמן ההיתר, דהיינו אחרי השחיטה והזריקה, ולזה אמרה תורה אשר ביום זבחי יאכל דהיינו שיהיה הקרבן ראוי להיות נשחט ונזרק באופן שיהיה האפשרות להיות נאכל גם ביום זבחו, אבל אם אינו ראוי לזה הוי עיכוב בדין, וכמו בעלמא כל הראוי לבילה וכו', והכא בפסחים אם מצד ספק אינו ראוי להיות נאכל ביום זבחו הוי מיעוט באכילה ואסור, וגם אם אינו ראוי מצד ספק נקרא אינו ראוי כמבואר בב"ב פ"א, עי' תוס' פסחים ע"ג. ד אבל יש לדייק מסוגיא דפסחים שם פ"ט דפריך ונתני במותר הפסח וכו', וקשה דלפי דברי החכ"צ מאי פריך הא איכא מיעוט באכילתו, והיינו דמותר פסח דין שלמים עליו ונאכל ליום ולילה, והכא משום ספק פסח אינו נאכל ביום כדין פסח, ואם כן איכא מיעוט באכילה לפניו, וע"כ צ"ל דלא נקרא זה מיעוט באכילה משום דיכול לשחוט סמוך לשקיעה"ח, ומכח דלא בעינן גם ראוי להיות נאכל ביום זבחו. ה אבל גם בזה נראה להצדיק את הגאון חכ"צ דהנה זה ודאי דהא דאסור לאכול פסח ביום ארבעה עשר, אינו מצד עצם הקרבן, אלא הוא רק מצד מצוה דפסח, משום דהמצוה דפסח בלילה נאמרה ולא ביום כמו שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה, ואם אכל ביום עבר על ציווי התורה. והוא לאו הבא מכלל עשה, וכמו שמבואר בפסחים מ"א אבל אין זה מצד עצם הקרבן, ונפק"מ דאם אכל פחות מכזית לא עשה איסור, ומהאי טעמא נאמר שם כזית, וכן מדייק הרמב"ם בפר"ח מק"פ ה"ה יעוי"ש, וממילא כשיאכל חצי שיעור ביותר מכדי אכילת פרס לא עבר על העשה, ולמ"ד ח"ש מותר מן התורה אין כאן איסור כלל, ואפילו למ"ד ח"ש אסור מה"ת, אפשר לומר דלא אסרה תורה ח"ש באיסור עשה דכל עיקר הריבוי לח"ש אצל חלב נאמר, ועוד לפי מה שביאר הלח"מ בפר"א מחמץ דדוקא בשלא היה לו שעת הכושר נאסר ח"ש, והכא בפסחים היה לו שעה"כ לוא לא היה ק"פ דהשחיטה מתירתו מידי נבלה ומותר. ואיסור אבר מן החי אין לו שייכות הכא, ומשום דלאיסור זה מטעם קרבן פסח היה לו שעת היתר, וממילא במותר פסח שפיר נקרא בר אכילה גם ביום באכילה דחצי שיעור, ולכהפ"ח נקרא ראוי לאכילה, ועוד נראה דלא שייך ח"ש רק אם הדבר בעצמו הוא איסור, משא"כ ק"פ בער"פ שאין בו איסור מצד עצמו, ואין זה ענין לח"ש דיוהכ"פ, דשאני התם דאף דאין שם איסור חפצא, יש עכ"פ איסור גברא שאסור באכילה, אבל בק"פ שמלבד שאין לו איסור בעצמותו, הנה גם איסור גברא אין כאן, והרי"ז בדמיון לח"ש דשבועה שאין שם איסור ח"ש להרבה פוסקים, ואפילו להרמב"ם דאוסר בשבועה בח"ש, עי' ר"ן שבועות פר"ג, מ"מ הכא מודה דאין כאן איסור ח"ש מטעם שכתבנו, ועוד דכל עיקר איסור אכילה ביום הוא משום ביטול עשה, וזהו דכוונת התורה לאכול הפסח בקיום מצות עשה, ומה שאוכל ביום היה ראוי לאכלו בשעה שמקיים עשה דאכילה, לכן הרי הוא רק בגדר ביטול עשה, וזה לא שייך רק באכילה דכזית ולא בחצי שיעור, וכמו שנתבאר. ו ומה שהקשה שם בחכ"צ היאך אפשר להתנות בשלמים אחר תמיד של בין הערבים, ומדחיק שם ולא מצאתי דבר ברור, אבל הנכון דע"כ אם נפרש שם ברש"י בתנאי דשלמים ע"כ מיירי בפסח שני שקרב קודם התמיד, כמבואר בתוס' יומא כ"ט, וכמו כן בהא דגדי וטלה דעבד עם רבו גם כן מיירי בפסח שני, סוף דבר יש מקום לדברי החכ"צ, אבל עכ"פ זהו דוקא באופן שממעט בהתחלת הזמן, אבל לא בשממעט באמצע שהוא ע"כ באופן שכבר אכלו לשבעה ממנו כמו שכתבנו לעיל. ז עוד נראה לדבר בדור שאם יש לו בשר מנדרים ונדבות לאכול דיכול לאכול לאחר הפסח גם כן, ואעפ"י שאין מפטרין אחר הפסח אפיקומן בכדי שלא יבטל טעם פסח מפיו, אמנם זה לא שייך במצוה, דלא מיבעי' למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו, וא"כ גם אם אכל בשר משני קרבנות בב"א יצא ידי חובת שתיהן, משום דאין אחת מבטלת חבירתה, וא"כ כש"כ בזה אחר זה דאין להם ביטול, אלא אפילו למ"ד מצות מבטלות זו את זו, אבל פשיטא דזה דוקא כשהן נאכלות בבת אחת, אבל בזה אחר זה פשיטא דלא שייך ביטול, ועוד דעיקר הטעם בכדי שיהיה ההפסק של אכילה בטעם המצוה, כמו שכתב הרמב"ם בפר"ח מה' חו"מ ה"ט, ממילא מובן כשיאכל בשר מהנדרים ונדבות ג"כ טעם מצוה בפיו, וביותר שכל עיקר הדין דאין מפטירין וכו' הוא מדרבנן, וכן כתב המבי"ט בספרו קרית ספר, ופשיטא דבמקום דאיכא