נזר הקודש - מנחות שי

לולא ההגהה של הצ"ק נראה דזה גופא בא לאשמעינן דמיעוט עשרונות שתים, היינו דלא הוי ספיקא, אלא דין הוא בלשון, משום דאם היה ספק היה לנו למיחש לאיסורא כדין ספיקא דאיסורא שהוא לחומרא, ועל זה משמע לנו התנא דזהו בתור ודאי דלא הוי יותר משתים. ב אמנם הרא"ש בתשובה כלל ששי סי' י"ט כתב דיש לדון הלשון על הפחות מטעם דכל הבא להוציא ידו על התחתונה, ומביא ראי' מסוגיא דאפילו כלפי גבוה אמרינן הכי כדתנן במנחות ק"ד דכל שאדם נודר להביא נדבה משלו שאנו הולכין אחר הנדבה הקטנה שאדם מביא מאותו המין, וע"כ כוונת הרא"ש על סוגיא דידן בהא דמיעוט עשרונות שתים, וא"כ נראה מפרש דבאמת ספק הוי בלשון, ואין מוציאין מספיקא, וכן משמע דעת התוס' לקמן ק"ז ד"ה ודלמא שפירשו שם שהוא מטעם דאזלינן בתר הפחות, וילפינן מזה דיד בעל השטר על התחתונה כמבואר שם, והנה מבואר דלא סברי הגהה דהצ"ק, אלא זה עצמו חידוש הוא דאינו מחויב אלא שתים. ג והנה קשה אם באמת ספק הוי אם מתכוון יותר משתים, א"כ מדוע לא אזלינן לחומרא, כמו בכל איסורי תורה, ומה שייך לדון חזקת ממון באיסור, ונראה דכוונתם דבלשון מיעוט רבים מדלא פירש כמה ע"כ כן הוא הלשון שתים ולא יותר, ומדחזינן שגם כלפי גבוה כן הוא הלשון בודאי, הנה כש"כ אשר יד בעל השטר על התחתונה הוא גם כן מטעם ודאי, ומכח כש"כ שבא להוציא. א דף קה אלא מאי מיוחדת שבמנחה דלית לי' שם לוי, ויש לעיין בספרא ויקרא פרק י' דיליף מן מנחה האמורה במנחת הסולת לכל המנחות ש"מ דכל המנחות נקראין מנחה סתם, וא"כ כיון שסתם ספרא ר' יהודה קשה מדוע קרא למנחת הסולת מנחה סתם יותר מכל המנחות, ועי' בתוס' העזרה, והנה הרמב"ם פוסק כרבנן, כמבואר בפרי"ז ממעה"ק, אבל הסמ"ג פוסק כר' יהודה, וכבר תמה עליו המל"מ יעוי"ש, והנה נראה גם מסוגיא דלעיל ק"ד ע"ב דאמר רבא מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום ופריך פשיטא, ומשני מה"ד מנחת נדבה גלי בה רחמנא הני חמשה מנחות וכו' ה"מ בסתמא, יעוי"ש, הרי מבואר מדברי רבא דבאומר מנחה סתם כל החמשה בכלל, וזהו דלא כר' יהודה דסבר דהמנחה סתם הוא מנחת הסולת, וקשה מזה לשיטת הסמ"ג. ב מנחה מן המנחה, בעי ר"פ מיני מנחה מהו כיון דאמר מיני תרתי קאמר, ומאי מנחה דכולהו מנחות נמי מנחה מיקריין דכתיב וזאת תורת המנחה, או דלמא כיון דאמר מנחה חדא מנחה קאמר, ומאי מיני מנחה ה"ק ממיני מנחה חדא עלי, וכו' והוי בעיא דלא איפשטא, והנה הרמב"ם בפרי"ז ממעה"ק ה"ה כתב וז"ל וכן אם אמר מיני מנחה יביא שני מינין וכו', יעוי"ש, ותמוה מדוע פסק דיביא שני מינין כיון דלא איפשטא הבעי' והוי ספיקא, ואיכא איסור חוב"ע, ותמה בזה מרן וכתב דכוונת הרמב"ם דמייתי ומתנה שאם אינו חייב בה תהא נדבה יעוי"ש, אבל הדבר תמוה מדוע לא כתב הרמב"ם דזה מספיקא, בכדי שיתנה התנאי דנדבה, ובקרית ספר כתב בטעם הרמב"ם דכולהו מנחות נמי מנחה מקריין דכתיב וזאת תורת המנחה, ותמוה הלא הש"ס מספקא בשביל זה, משום דיש לפרש דמנחה חדא קאמר, והיאך פשיטא להרמב"ם מה שמספקא להש"ס. ג ונראה דלאחר שנשארה הבעי' בספיקא, וממילא בנדר כזה מחויב להביא שני מינין מספיקא בכדי לצאת ידי חובת נדרו, והיינו שמנחה חדא תהי' נדבה, הנה עכשיו כשנודר אדם בלשון זה ע"כ נכלל בלשון שמחויב שני מינין היינו אם לא מטעם נדר, מחויב מצד ספק, א"כ עכ"פ יש עתה בלשון הזה שני מינין, ממילא יש כאן נדר מעליא על שני מינין, דהרי מנחה חדא מחויב מטעם נדר ודאי, ממילא לשון זה לא גרע מיד לנדר להיות חייב עוד מין מנחה, והוי זה נדר ודאי. ד עמוד ב אימור דאמר ר"ש משום תקוני גברא אבל בעלמא דיעבד אין לכתחילה לא, מבואר מזה דבמקום דליתא תקוני גברא גם ר"ש מודה דאין מביאין קדשים לביה"פ, ובזה ניחא בפסחים פ"ט דקאמר דלא מצי להתנות בשלמים משום דאין מביאין קדשים לביה"פ, ומשמע דלכו"ע הוא, והיינו דליכא שם תקוני גברא, דאם ספק אם הוא מחויב כפסח, ממילא פטור הוא, ואין זה דומה למצורע שטעון להכשירו באכילת קדשים, ולהכי קאמר הש"ס סתמא אין מביאין קדשים לביה"פ, וכמו כן לתקוני הקרבן כמו אשם שנתערב בשלמים, עי' תוס' לעיל י"ט, וביומא ע"ד, והיינו משום דהבהמה כבר נתקדשה, ותקנת רעי' לית לי' לר"ש, והרי"ז כתקנת גברא, מפני התיקון קדשים שיש בזה, ויש לעיין בביצה י"ט דקאמר אין מביאין קדשים לביה"פ, ולא קאמר היאך לר"ש, והיינו גם כן לפי מה שמבואר הכא דר"ש נ"כ לא קאמר דמביאין אלא בדיעבד לתקוני גברא או לתקוני קדשים. בדין מיעוט אכילה לפניו א פסחים קכ"א ברכת הפסח וכו' ופי' הרמב"ם א"נ נדרים ונדבות שהקריב ערב הפסח וכו', ומוכח מזה דקריבין נו"נ בער"פ, וכן מבואר בפסחים נ"ח, וקשה הא לראב"ע דסבר דאכילת פסחים נאכל עד חצות, ולאחר האכילה דפסח שוב אסור לאכול מטעם אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, וא"כ הרי ממעט באכילתן של הנו"נ, דהיינו מחצות הלילה עד הבוקר, ואעפ"י ששלמים נאכלין גם ליום מחר, אבל עכ"פ ממעט זמן אכילה מחצות הלילה עד הבוקר, ולפי מה שכתב החכ"צ בסי' קנ"א משמע לכאורה דגם זה נקרא מיעוט, והנה באמת במה שכתב שם החכ"ץ אין שם מיעוט של אמצע הזמן, אלא מדבר