נזר הקודש - מנחות שט

בשיעור הפחות, ולזעירי דמוקים שם דמיירי שאמר מנחה, אפשר לאוקמי' דהכא בנסכים מיירי שלא אמר נסכים, אבל לרש"י אי אפשר לומר כן דשיטת רש"י וכמו כן שיטת הראב"ד דזעירי קאי לחזקיה, וע"כ לשי' מיירי הכא לר"י שאמר שאינו רוצה בכשיעור. ד והנה לפי"ז בהא דבעי הש"ס אם יש קבע לנסכים ע"כ גם באופן שגם עתה אומר שאינו רוצה להשלים השיעור, ומ"מ יש סברא לומר דיש קבע, וכשאמר חמשה מחויב להשלם עד ששה בכדי שיהיה הנסכים בשלימות], ויש להבין לפי"ז לעיל בסוגיא בהא דפריך רבא לר"נ מהא דתנן עשרון ומחצה יביא שנים כיון דאמר מנחה איחייב ליה בעשרון כי אמר חצי עשרון לאו כלום קאמר, וקשה הא כיון דאיחייב בעשרון בודאי, א"כ נימא דיש קבע, ומחויב להשלים עד שני עשרונים, ואפשר לומר דרבא סבר אין קבע, וכמו שמשמע הכא בסוגיא דרבא רוצה להוכיח דאין קבע לנסכים, והוי לפי"ז רבא לשיטתו, ולפי"ז יש ליישב הא דהשמיט הרמב"ם אוקימתא דהסוגיא דמיירי דאמר הרי עלי חצי עשרון אלא כתב המשנה כצורתה דאמר עשרון ומחצה, וכמו שכתבנו לעיל להקשות מדוע השמיט הרמב"ם זה מהלכה, אבל אם אמרינן דהכא שייך לומר ג"כ קבע, אתי שפיר, דהנה בנסכים פסק הרמב"ם דיש קבע כמו שכתבנו לעיל וכשנדב חמשה לוגין מחויב להביא ששה מטעם הקביעות, וממילא הכא כשאמר עשרון ומחצה, הנה הקביעותא דמנא מכריחו להביא שני עשרונים, אף כשלא אמר מנחה. ה אמנם יש להעיר דלפי"ז מדוע כתב הרמב"ם בפרי"ז ממעה"ק ה"י נדר עשרון ומחצה ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המנדבין הרי"ז מביא שנים יעוי"ש, וקשה הלא בנסכים אם אמרינן יש קבע דאז אפילו בשעומד על דבריו הראשונים מחויב להשלים להשיעור, מטעם הקביעותא דמנא שיש בה חיוב, ומדוע הכא בעינן דוקא שיאמר שאילו ידע היה נודר כדרך המתנדבין. ו ונראה דשאני הכא במנחה, משום דאם עומד בדעתו באמירה הראשונה שאמר עשרון ומחצה, ע"כ כוונתו שדעתו שתהיה המנחה דוקא בעשרון ומחצה, ולפי דבריו אין כאן קרבן כלל, דהמנחה שהיא יותר מעשרון פסולה אם אין בה שני עשרונות, ובאופן זה לא נחשב קביעותא דמנא ולא כלום ולא דמי להא דנסכים שאמר חמשה דע"כ יש כאן שיעור לנסך לאיל שהוא ארבעה, וזה עושה קביעותא דמנא המחייבו להביא ששה שיהיה ראוי לפר, אבל במנחה כשעומד על דעתו כפי מה שאמר עשרון ומחצה, אין כאן קרבן כלל, וגם אם אין קבע אין כאן קרבן, משום דאין כאן מקום לחלק שיקריב עשרון ותשאר החצי כיון שאין החצי ראוי כלום, משא"כ בהא דנסכים דגם אם אין קבע הלא ראוי לחלוק ארבעה לאיל, ולוג אחד יהיה לקרבן אחר, ועשרון ומחצה דמיא לנסכים באופן שאומר לוג או שנים, שאין בהן שיעור לאיזה קרבן דליתא בזה קביעותא דמנא, ולהכי כתב הרמב"ם במנחה דבעינן שיאמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין, ובאופן זה שרוצה במנחה דאז בטוחים אנחנו דזה שאמר עשרון ומחצה לא היתה כוונתו שמנחה אחת תהיה בעשרון ומחצה, דהרי כוונתו להקריב קרבן כפי כוונת התורה, וממילא גם בהמחצה שאמר כוונתו למנחה שלימה, ואם בשביל שלא אמר מנחה, שזהו מטעם דבעינן אמירה לנדר, כמו שכתבנו לעיל, הנה הקביעותא דמנא קובע להביא שני עשרונות, ויביא מנחה של שני עשרונות בכלי אחד. ז והנה עיקר הדין אם יש קבע לנסכים הוי בעי' דלא איפשטא, והוי ספיקא, אבל הרמב"ם פסק שם בפרי"ז ממעה"ק דיש קבע, ואע"ג דכתב מרן שם דהרמב"ם תפס לחומרא מספיקא, אבל זה תמוה מדלא כתב הרמב"ם שהוא מספיקא, לכן נראה דהרמב"ם תפס בזה לדינא מכח סוגיא דלעיל לדינא דזעירי שאמר דמיירי שאמר מנחה, ומכח קושיא דעשרון ומחצה דחק לשנויי דמיירי שאמר חצי עשרון מקודם, אבל שיטת הרמב"ם בזה שזהו סברת רבא, לדחוקי המשנה ולאוקמי באופן זה, אבל אם אמרינן דזעירי סובר דיש קבע לנסכים, והוא הדין במנחה, ובאופן זה הוי המשנה כפשוטה כמו ששנויה עשרון ומחצה, וממילא ע"כ ר' זעירי סבר דיש קבע, ומטעם זה כתב הרמב"ם דיש קבע לדינא, וזהו כדינא דר' זעירי, וכמו שנתבאר. עמוד ב משנה, אין שנים מתנדבין עשרון אחד וכו', ובגמ' מפרש משום דכתיב בה נפש, ויש להסתפק אם שנים מתנדבין מנחת נסכים כמו שמביאין קרבן בשותפות, וממילא מביאין גם המנחה עם הנסכים בשותפות, והא דמיעטה התורה מנחה בשותפות זהו דוקא בחמש מנחות הבאות לחודייהו, אבל לא בבאין עם הקרבן, או דלמא לא שנא, ומלשון הרמב"ם בפרי"ד ממעה"ק ה"ב משמע ששום מנחה אינה באה בשותפות מדכתב שנים מתנדבין או נודרין קרבן אחד או שלמים אבל המנחה אינה בשותפות, משמע מזה אפילו המנחה הבאה בשביל הקרבן דהיינו מנחת נסכים, וראיתי להגאון בספר ושב הכהן בחידושיו על מנחות שנחית לזה ומביא מתו"כ פ' ויקרא פרק י', וממועט שם גם נסכים שאינם באים בשותפות, ויש לעיין בתו"כ פרק ח' דמרבה כל הקרבנות לבד ממנחה, דמשמע דנסכים באים בשותפות, וזה סותר להתו"כ דלעיל, ובליקוטי הלכות מביא התו"כ דפר"ח, ולא הביא דפר"י, והרמב"ם לא כתב כלל מהא דנסכים, וצריך עיון. פרק שלשה עשר א הרי עלי עשרון יביא אחד, עשרונות יביא שנים, ובגמ' פריך פשיטא עשרונות יביא שתים הא נמי פשיטא מיעוט עשרונות שתים איצטריכא ליה, ויש להבין דבתחילה פריך פשיטא, ואח"כ משני דמיעוט עשרונות שתים צריכא לאשמעינן, ובצ"ק מניה פירשתי איצטרך, דהיינו משום סיפא, אמנם