נזר הקודש - מנחות שח

אמר בסמיכות ובדבקות, אבל בשאמר מנחת שהוא דבקות אז לא מהני גם אם מבטל להתנאי, והיינו מפני שבאופן זה חסר לעיקר הנדר, והראב"ד משיג וכתב א"א אין לסמוך על הכללות הללו שאם בדקו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המתנדבין אעפ"י שאמר מנחת שעורים וכו' יעוי"ש, ביאור דבריו דהראב"ד מפרש הא דזעירי דקאי אחזקי' שמפרש לת"ק דסבר תפוס לשון ראשון דבזה בעינן שיאמר מנחה בלא דביקות, דלפי"ז לר' יוחנן דקיי"ל כוותי' והיינו במפרש דבזה מחויב בנדר אף בשאמר מנחת בסמיכות. ב והנה יש להבין לשיטת רש"י והראב"ד דמפרשי הא דזעירי שהוא לחזקי', ולא לר' יוחנן וחנן משום דלר' יוחנן אינו מזיק להנדר אף בשאמר בסמיכות, וקשה הא כיון שאמר בסמיכות מנחת שעורים הרי"ז כאילו אמר בהדיא שיביא דוקא מן שעורים, וא"כ אפילו בשמפרש ומבטל הא דשעורים אבל עכ"פ אין כאן נדר, ודוחק לומר דמעכשיו נעשה נדר, דע"כ הכוונה על מה שנדר מקודם, ואפשר לומר דאולי הוא מטעם יד, והיינו דבאופן זה הרי זה כמו ידות נדרים, וצ"ע. ג והנה לשיטת הרמב"ם דמפרש הא דזעירי אדר' יוחנן, אבל בהא דחזקי' שפיר מתפרשה אף בשאמר מנחת שעורים, ומ"מ סבר ת"ק דהוי נדר מטעם תפוס לשון ראשון, והיינו חידושא דאף בסמיכות שייך לשון ראשון, בזה אתי שפיר הא דאמר ר"ש דלא הוי נדר שלא התנדב כדרך המתנדבין, הפירוש דפליג על הת"ק בסמיכות הלשון, וסבר דבזה לא שייך לשון ראשון, משום דהסמיכות עושה כחד לשון, ובזה מיושב מה שכתבנו לעיל להקשות מה בא ר"ש לחלוק, אבל לפי"ז אתי שפיר דבא לבאר דאפילו אם אמרינן כב"ש דתפוס לשון ראשון. הכא לא שייך מפני הלשון, ומזה מוכח כפירושו של הרמב"ם. ד איתוביה רבא לר"נ קמח יביא סולת מאי לאו דלא אמר מנחה, לא דאמר מנחה וכו' אי הכי אימא סיפא עשרון ומחצה יביא שנים כיון דאמר מנחה איחייב לי' בעשרון כי אמר חצי עשרון לא כלום קאמר וכו', וביאור הדברים דכיון דבעינן שיאמר מנחה, והכא שאמר מנחה ואמר עשרון, נמצא דהמנחה אעשרון קאי, וממילא כשאמר אח"כ ומחצה הרי זה נדר חדש חצי עשרון בלא אמירה דמנחה ולא כלום הוא ומדוע יתחייב בעשרון שלם עבור המחצה שאמר, וקשה הלא כיון דאמר ומחצה תיכף לעשרון שהוא בתוכד"ד לאמירה דמנחה, א"כ מדוע לא נימא ז דאמירה דמנחה כוונתו גם על ומחצה שאמר, וא"כ הרי זה כאילו אמר שתי פעמים מנחה, ונראה דכיון דכוונתו היתה למנחה כזו שיש בה עשרון ומחצה, וזה לא אפשר מטעם דאין מנחה באה בעשרון ומחצה, ואילולא שאמר מנחה הרי זה לא כלום הוא, ורק מפני שאמר מנחה איתחייב עכ"פ במנחה שהוא עשרון, וא"כ לפי אמירתו לפי כוונתו ע"כ אין כאן אלא אמירת מנחה פעם אחת, ומכח פירכא זו מוכרח הש"ס לאוקמי' דאמר מנחה חצי עשרון ועשרון, דבשביל מנחה איתחייב בעשרון וגם עוד מנחה מפני עשרון שאמר, ועל החצי לא איתחייב בכלום, זהו מסקנת הש"ס. ה והנה הרמב"ם השמיט לאוקימתא זו ונקט הדין כמו שנשנית במשנה, וכבר תמה בזה מרן הכס"מ, והנה אם נפרש דכל האי דינא דזעירי דבעינן שיאמר מנחה הוא לאוקימתא דתפיס לשון ראשון, ממילא אין זה לדינא לדידן דקיי"ל כר' יוחנן, אבל הרמב"ם לפי מה שביארנו ע"כ מפרש דהאי דזעירי הוא אליבא דר' יוחנן, א"כ הוי זה אליבא דדינא, וא"כ תמוה מדוע השמיט הרמב"ם אוקימתא הלזו, ויבואר לקמן שיטת הרמב"ם בזה. א דף קד משנה, אין מתנדבין לה שנים וחמשה ובגמ' איבעיא להו יש קבע לנסכים או אין קבע ה"ד כגון דאייתי חמשה וכו', ופירש"י דאמר הרי עלי כך וכך לוגין מי הוי קבע דאין יכול להקריבם אלא הכל ביחד דהוו קרבי בקרבן אחד יעוי"ש, ביאור הדברים דאם יש קבע שמחויב להקריב בכלי אחד, וממילא כשאמר חמשה מחויב לתתם בכלי אחד, וממילא כיון דלא יתקדשו חמשה, משום דאינן באים חמשה, מחויב להוסיף עוד לוג בכדי שיהיה שיעור נסכים לפר שהוא ששה לוגין, וקשה מדוע לא בעי הש"ס כן גם לענין לוג אחד או שנים דאם יש קבע מחויב להוסיף עד שיהיה שיעור נסכים לכל הפחות עד שלשה לוגין שהוא שיעור לכבש, עי' במל"מ בפרי"ז ממעה"ק, אבל לדעתי נראה דלא שייך קביעות רק באופן שיש גם שיעור הראוי לקרבן, והיינו באופן שאם אין קבע יש בזה שיעור הראוי לקרבן בפחות ממה שאמר, וזהו בשאמר חמשה שיש כאן ארבעה . דראוי לאיל, ושלשה הראוי לכבש, בזה יש מקום לומר קבע ג"כ, והיינו דכיון דעכ"פ יש כאן שיעור הראוי לקרבן נמצא דארבעה מהחמשה בודאי קודש, יש מקום לומר דכיון דנחית לזה קדושת קרבן אם אין קבע, ממילא יש מקום לומר דקביעותא דמנא מכריחו להוסיף עוד כדי שיהיה לקרבן גדול, וזה לא שייך אלוג אחד או שנים, שאין ראוים לקרבן כלל, וכן כתב הרמב"ם להאי בעיא בחמשה, ובלוג אחד או שנים כתב בפרי"ז ממעה"ק הי"ד וז"ל נדר חמשה לוגין אומרים לו השלם ששה שהרי קבען לקרבן, אבל אם נדר לוג או שנים פטור שהרי אינן ראוין כלל לא הן ולא מקצתן, יעוי"ש, וזהו כמו שכתבנו. ב והנה התוס' הקשו מדוע לא נימא כמו גבי מנחות דאם אמר פחות מהשיעור משלים להשיעור, וה"נ נימא כמו כן גבי יין כי אמר פחות שישלים להשיעור, ותירצו דשאני בין אם אמר הרי עלי לבין אם אמר הרי זו, דבאומר הרי עלי, מחויב להביא כמו שקצוב בתורה והכא גבי יין לנסכים מיירי בשאמר הרי זו, יעוי"ש, אבל רש"י והרמב"ם סברי דגם הכא מיירי בשאומר הרי עלי, ולפי"ז תקשה מדוע יובדלו הנסכים מהמנחות לדין זה, והתמיה עצומה. ו והנה לחזקיה דמוקים שם המשנה דתפוס לשון ראשון ע"כ מיירי הכא בשלא אמר נסכים, וממילא בשלא אמר השיעור הקצוב אין כאן נדר כלל, ולר' יוחנן דמוקים בשאמר אילו הייתי יודע ג"כ יש לומר דמיירי הכא בשעומד בדעתו שאינו רוצה רק