נזר הקודש - מנחות שז

לשרוף כשרוף דמי, מ"מ יש כאן טו"א מטעם ההווה, והוא דאפילו אם אמרינן דהעתיד מבטל הקודם, אבל ההווה מצד עצמו די להיות מקבל טו"א, וגם בלא חיבה"ק שפיר מקבל טו"א מטעם ההווה שהם נקראים אוכל, וא"כ אין ראיה מזה אם לא סבר הרמב"ם כר"ש בהא דכל העומד וכו'. ו והנה הרשב"א שם הקשה להר"י מיגש מסוגיא דידן מדפריך לר"ש דאמר כל העומד וכו' נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א עפרה בעלמא הוא, אלמא פשיטא להו דפרה אינה מטמאה טו"א לאחר שריפתה, מדחזינן דאפילו קודם שריפתה הוי קשיא להו היכי מטמאה טו"א יעוי"ש, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דעיקר הפירכא לר"ש מטעם דסבר דההווה כמו שהוא אינה מטמאה טו"א מטעם האיסור דמגרע תורת אוכלין, אבל לאחר שנעשית אפר דנפקע האיסור כדתנן דאין מועלין באפרה כדלעיל נ"א, נמצא דאין לדון מכח ק"ו מלאחר שנעשה אפר לאופן הא דקודם שנעשה אפר דאיכא איסור הנאה ואכילה, והיינו דעיקר הפירכא מכח ההווה דאסור באכילה ובהנאה. ז אמנם נראה להצדיק סברת הרשב"א דסבר דאם אמרינן כל העומד וכו' א"כ יש לדון לההווה כמאן דליתא, וכאילו ליתא לאיסורא כלל דמיא, וממילא ע"כ הפירכא לגמרי מכח שנעשה דינו כאפר, והוא דבר המותר גם עתה, ואם בשביל שעתה הוא ראוי לאכילה, זה ליתא דהרי אם יאכל שוב לא יהיה לו היתר ולא שייך כל העומד לאחר אכילה דשוב אינו עומד לזה כמו"ש התוס' בפסחים י"ג, ואין זה דומה לנשפך, וממילא מוכח מזה דהרמב"ם לא סבר כר' שמעון. ח והנה לפי"ז יש לעיין מדוע קיי"ל בכל דבר העומד לשרפה כתיתי מיכתת שיעורא, והא אם לא אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי אמאי נחשב כחסר השיעור, ונראה דהביאור בזה דלא אמרה תורה לעשות מצוה במין כזה העומד למצוה אחרת, אשר מצוותה בכליון, ורק אם יצוייר להעשות שתי המצוות במין זה, אז יש לנו לומר דחפץ זה אינו משולל גם מהמצוה השניה, אבל אם שתי המצוות הן צרות זו לזו, והיינו דהאחת המצוה בכליון, והשנייה בקיום, אז אין מקום לשתיהן, וכל מה שנדרש לשריפה, אינו שייך לקיום מצוה אחרת, וזהו ההבדל שבין אם עומדת לשרפה, לשארי איסור הנאה, והיינו דבאיסוה"ג לא הוי חציצה להמצוה כיון ששתיהן מקוימות, ומפני שמצות לאו ליהנות ניתנו, שפיר מקיים המצוה באיסוה"נ ג"כ, אבל דבר העומד לשרפה, כיון שאין כאן מקום לשתי המצות, דהרי אם יקיים שרפה, שוב אין כאן מקום לקיום המצוה מפני חסרון השיעור, ממילא נדחת קיום המצוה הנדרשת בקיום הדבר. ט ויש ליישב בזה מה שהקשו התוס' בסוטה כ"ה דהיאך יהא איסור לאו באוכל ערלה וכלה"כ דלשרפה קיימי, וא"כ הרי חסר משיעור כזית מטעם דכתותי מיתת שיעורא יעוי"ש, ובמה שביארנו אתי שפיר משום דהא דבעינן שיעור לא הוי מטרתו בשביל קיומו אלא בשביל העדרו, דהיינו ג"כ לכליון של הדבר וזהו שלא חייבה תורה על אכילות האיסורים אלא בכשיעור, והיינו שאמרה תורה שאם מכלה את הדבר ע"י אכילתו בעינן כשיעור, נמצא דכל עיקר השיעור נאמר מפני מטרת העדר, וממילא העדר אינו גורע את העדר, והיינו דמטרת השרפה שהוא העדרו של דבר, אינו גורע שיעור אכילה שהוא ג"כ להעדרו של הדבר, ורק לענין מצוה שמטרתה קיומו של הדבר כמו נטילת אתרוג וכדומה, בזה מטרת העדר כמו שרפה גורעת חשיבותו להיות נקרא דבר קיים עומד בשיעורו, ואין זה ענין לאיסורים, ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ בהא דאיתא בפר"ק דפסחים שורפין התרומה שנטמא בוולד הטומאה עם התרומה שנטמא באב הטומאה, והקשה כיון דתרומה טמא לשרפה קאי ולשיטת רש"י דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכשיעור והכי הוי כתותי מיכתת שיעורא, ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, כמו שפירשנו לעיל. ו ולכאורה יש להעיר מהא דמבואר ביבמות ק"ג דפריך שם מבית המוחלט דמטמא בביאה, והא אין כאן בית מטעם דכמיכתת דמי יעוי"ש, אעפ"י שאין שם קיום מצוה בביאה להבית, אבל גם שם הביאור דכיון דאי אפשר לקיים את שתיהן, והוי תרתי דסתרי הא דנתיצה, והא דבית, ומשני דבזה רבתה תורה. א דף קג משנה, האומר הרי עלי מנחה מן השעורים וכו' ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין, והנה בגמ' מוקי חזקי' טעמא דת"ק משום דב"ש היא דאחרי תפוס לשון ראשון. והנה לפי"ז יש להבין מ"ט דר"ש דפליג בזה מצד הסברא, במקום שב"ה חולקין על ב"ש, ולא סברי תפוס לשון ראשון ועוד מה שייך לומר שלא התנדב כדרך המתנדבין במקום ובאופן דפליגי ב"ש וב"ה, אם אזלינן בתר לשון ראשון או בגמר דבריו. ב והנה ר' יוחנן מוקי המשנה כב"ה באופן שמפרש דבריו ואומר אילו ידע היה נודר באופן הנאות, והביאור בזה שיש כאן נדר ותנאי, ובזה מהני הפירוש היאך נתכוון בהתנאי, אם כוונתו לעיכובא כמו שאמר, הוי נדר בטל, ואם מפרש שהתנאי בטעות נאמרה, הוי התנאי בטל, והנדר קיים, וכן מבואר בפירה"מ להרמב"ם, ולפי"ז סברת ר"ש דאף באופן שמבטל התנאי, ואומר שבטעות נאמר, אמנם כיון שעכ"פ תלה נדרו בתנאי, נתבטלה האמירה הראשונה, וכמאן דליתא לנדר כלל דמי. א עמוד ב אמר זעירי לא שני אלא דאמר מנחה אבל לא אמר מנחה לא, והנה הפירוש בזה משום דמנחת דבוק לשעורין, עי' ברש"י ובתוס', וכן פסק הרמב"ם בפרי"ז ממעה"ק ה"ט וה"י האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו' הרי"ז פטור, אמר הרי עלי מנחה מן השעורים וכו' שואלין אותו וכו' וכדינו של ר' יוחנן אליבא דת"ק, מבואר מזה דהרמב"ם מפרש דינא דזעירי אליבא דר' יוחנן, וזה דלא כרש"י שפירש דזעירי אחזקי' קאי, נמצא מבואר דשיטת הרמב"ם דר' יוחנן סבר אליבא דת"ק דגם במפרש ומבטל להתנאי מ"מ לא נתחייב במנחה רק אם לא