נזר הקודש - מנחות שו

נאכלין לישראל ואע"ג שיכול להאכילן לאחרים אבל הכא מכל האוכל אשר יאכל משמע שפיר למעוטי שאין נאכל לאחרים, יעוי"ש, ומדלא תירצו התם כמו שכתבו הכא אפשר לומר דפליגי בזה, והתוס' בבכורות סברי דגם איסור אכילה לחודיא ג"כ ממועט לר"ש מטו"א, אבל אין זה הוכחה דיש לומר דהריבוי דמרבה איסור אכילה לפי דברי התוס' דהכא, הכוונה ג"כ מה שאסור לו לעצמו ולא לאחרים, דהיינו נכרי, משא"כ איסור הנאה דע"כ אינו נאכל גם לאחרים ממועט מטו"א, והנה לפי"ז יש לומר דאיסור בשר מן החי שגם מצד איסורו איסור אכילה אינו נאכל לנכרי גם הוא בכלל זה דלא קרינן בי' אשר יאכל, והא דנקטו התוס' הכא איסוה"ג עיקר הכוונה מטעם שאיסוה"נ ע"כ אסור לאחרים מפני שנהנה מזה שנותן לאחרים, אבל זה לדוגמא, ואפשר שגם באיסור אכילה אם יצוייר שאסור גם לאחרים דינו כאיסוה"נ, וזהו בשר מן החי. ג והנה בהא דפטר חמור פירשו רש"י ורגמ"ה דמיירי ששחטו ועדיין מפרכסת, והנה ע"כ מפרכסת אסור לב"נ בבהמה טמאה לכו"ע מטעם דלא שייך מי איכא מידי בטמאה, ואם אמרינן דגם בשר מן החי לא קרינן אשר יאכל לאחרים. א"כ למה נקט פטר חמור שאסור בהנאה, הלא כל בהמה"ט כן לאחר שחיטה ובעודה מפרכסת, והנה אפשר לומר דלרבותא דרבנן נקט פטר חמור, אבל לר"ש ה"נ גם בכל בהמה טמאה כן הדין באופן שנשחטה ועודה מפרכסת, והוא הדין בשר מן החי, וצריך עיון. ד רש"י ד"ה דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק לאחר שקדש בכלי שרת, ואפילו בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון, הנה מה שכתב רש"י בעלת מום תמוה מובא דהלא עיקר הא דכ"ש מקדשין פסולין נלמד מדין מזבח כמבואר בזבחים פ"ז, וא"כ ע"כ הני פסולין דאין המזבח מקדש, הנה כמו כן אין כ"ש מקדשין, והאי בעל מום כיון שאין המזבח מקדשו ואפילו לר"ע אינו כשר רק בדוקין שבעין, וא"כ פשיטא שאין כ"ש מקדשין בעל מום, ואפשר שמטעם זה השיט"מ לא גרם זה ברש"י. ה ונראה דכוונת רש"י במום שנתהווה לאחר שחיטה כמו בצורם אוזן, בסוגיא דזבחים כ"ה, ובזה לא מהני פדיון ביון שההכשר היה לנכון, אבל במום שנתהווה בעצם השחיטה שאני, ובאופן זה מיירי הסוגיא דחולין שכתבנו בספרנו נזר הקודש לזבחים מ"ב, והיינו באופן שבא במום בב"א עם השחיטה מהני פדיון. א דף קב ע"ב אמר לי' רב אשי לרב כהנא לר"ש דאמר כל העומד לישרף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א עפרא בעלמא נינהו, א"ל חיבת הקודש מכשרתן, מבואר מזה דבשארי איסוה"נ העומדות לשרפה אין מטמאין טו"א מטעם דעפרא בעלמא הוא, ולפי"ז ר"ש דאמר לעיל כולן אין מטמאין מטמאין ומפרש הטעם משום דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא, ע"כ צריך לומר דזה הטעם דוקא על אותן איסוה"נ שאינן בשרפה, אבל אותן דבשרפה כמו כלאי הכרם בלאו הכי אין מטמאין טו"א משום דעפרא בעלמא הוא. ב והנה הרמב"ם דפסק בפר"א מטו"א הכ"ה דערלה וכלאי הכרם מיתטמאין טו"א, ע"כ דפסק דלא כר"ש ולא סבר הא דכל העומד, והנה אפשר לומר דלהכי כתב הרמב"ם מיתטמאין דהיינו, לקבל טומאה, וסבר הרמב"ם דלקבל טו"א לא בעי שיעור, והיינו דסבר הרמב"ם דגם לאחר שאמרינן דהוי כשרוף, אבל עכ"פ משהו איכא, וזה די לקבל טומאה, אבל דוחק הוא דעכ"פ משהו אוכל הוא, ולר"ש דסבר דכל העומד לשרוף כשרוף דמי לא הוי כלל אוכל, אלא עפרא בעלמא הוא, וגם משהו אוכל לא הוי, וע"כ דהרמב"ם לא סבר כר"ש. ג אבל יש לעיין מאי פריך לר"ש דסבר כל העומד לישרף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין, והא עפרא בעלמא הוא, וקשה הלא ע"כ כיון דבעצם לא הוי עפרא, אלא מצד הדין הוי עפרא, אבל בטבעו אוכל הוא, וממילא חל על זה שני דינים, דין אוכל ודין עפרא, וכיון שהיה להם שעת הכושר של אוכל, א"כ לא יצא עדיין מתורת אוכל, ועוד דע"כ אם היה במציאות אפר כזה הנאכל, דפשיטא דאוכלא הוא, והאי נותר ופרה הם אפר כזה הנאכל, וא"כ אוכלא הוא לקבל טומאת אוכלין, וע"כ צריך לומר דכיון דסבר ר' שמעון דנותר ופרה מצד עצמן אינם בתורת אוכל מטעם איסור אכילה, ואינם ג"כ בתורת אכילה לאחרים, ולא קרינן בהו מכל האוכל אשר יאכל, ורק מפני שעת הכושר שהיו מותרין מקודם לאכילה, סבר ר"ש דעדיין לא יצא מדין אוכל, אמנם באופן אם אמרינן דהם עפרא מטעם העתיד העומדים לשרפה, א"כ העתיד מבטל את העבר, מפני שהם כמנגדין זה לזה, והרי"ז כמו בא זה וביטל את זה, וכמאן דליתא לאוכל כלל דמי, ועל שעת ההווה הרי אינו אוכל מטעם איסור, ועל זה משני הש"ס דהוו אוכל מטעם חיבת הקודש, ודינם כאוכלין. ד ובדבר חיבה"ק לנידון זה יש לפרש שני אופנים, א) דהחיבה"ק עושה את ההווה לאוכל, והיינו כי החיבה"ק עושה ביטול להא דכל העומד, וממילא ההווה דינו כאוכל, אבל לאחר שנעשה אפר שוב לא מהני חיבה"ק כיון דבעצם לאו אוכלא הוא, ואין החיבה"ק עושה את האפר לאוכלא, ב) יש לפרש כי החיבה"ק עושה גם את האפר לאוכלא, וממילא גם לאחר שנעשה אפר לא יצא מתורת אוכל, ופליגי בזה רש"י עם הר"י מיגש בהא דאמר ר"ש פרה מטמאה טו"א, דרש"י בשבועות י"ב פירש אם נגע שרץ בבשרה, והיינו דהחיבה"ק לא מהני רק על הא דכל העומד, אבל לא מהני על האפר, וזהו ג"כ דעת התוס' ביומא מ"ח ע"ב, אבל הר"י מגש, הובא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ל"ב, פירש דגם אפר פרה מקבל טו"א, וע"כ הוא מטעם חיבה"ק. ה אמנם כל זה לר"ש, אבל לרבנן דסברי דכל איסורי אכילה והנאה לא יצאו מתורת אוכל, א"כ אפילו אם אמרינן דסברי הא דכל העומד