נזר הקודש - מנחות שה

וחלה קדושה עליה ונפדית כשהיא תמימה וכו' ואין הפודה אותה פודה אלא על מנת להקריבה למזבח למה שהיא ראויה שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, עכ"ל, מבואר מזה שהדין שתהי' הפדיי' באופן זה שתחול עליה תיכף קדושת קרבן, ובזה לא כתב הרמב"ם שום ראיה מקרא, ואילו אח"כ שם בה"ז כתב וז"ל המקדיש את בהמתו סתם וכו' רואין כל בהמה הראויה להקריב על גבי המזבח זכרים ימכרו לצרכי עולות וכו', ועל זה נאמר ואם בהמה וכו', יעוי"ש, הנה האי ימכרו לצרכי עולות הכוונה שיש מצוה שיבוא הקרבן לעולה, אבל אין בזה משמעות אשר לא יופסק ממנה הקדושה, בהפסק חולין בינתים אין קפידא, וזה נלמד מקרא, הרי מבואר דשני דינים איכא בזה, היינו דין דאורייתא, ודין דרבנן. ד והנה הרמב"ם מפרש הא דשמואל דאמר דגם טהורין נפדין, היינו דיש להן פדיון ויוצא לחולין, אבל מודה שמואל דמצוה איכא להקדישן שוב להקדש, והגמ' פריך לשמואל מהא דהמתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח לעולם והיינו דבעינן שתהיה הפדייה באופן זה אשר תהיה הכנה מוכן לזה להיות הקדש באופן אשר תיכף בצאת הקדש בדה"ב תחול קדושה"ג דקרבן או לו להפודה, או לאחר, בלי שום רגע הפסק דחולין בינתים, וממילא כשהם קדושה"ג שוב אין מקום לפדיון, דכיון דמחויב הוא להקדיש בלא הפסק דחולין, ולא שייך פדיון, דדוקא מהקדש בדה"ב לקדושה"ג שייך פדיון, אבל מקדושה"ג לקדושה"ג לא שייך פדיון כיון דאין הפסק לקדושה, על זה משני הש"ס דהא דבעינן התם שלא תהיה הפסק חולין בינתים, משום דלא שכיחי קרבנות בלא מום גזרו חז"ל על זה, אבל בעצם הדין דלאחר הפדיי' מחויב להקדיש קדושה"ג לעשות קרבן, זהו דין התורה, וזה נכון בס"ד. ה חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו על חטאתו, הנה משמע מזה דכל עיקר הא דאינו יוצא מידי מזבח הוא דאורייתא, ומשמע מזה כהרמב"ם דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח הוא מה"ת, אבל יש לומר דשאני הכא בטהורין דנחתה לזה קדושת הגוף, משא"כ במקדיש לבדה"ב, ובעיקר דרכי הרמב"ם מבואר לעיל לנכון. א אמר ר' אושעי' שמעתי פיגל במנחה לר' שמעון אינו מטמא טומאת אוכלין, ומפרש משום דהוי אי אתה יכול להאכילו לאחרים, ומיירי דאקדיש במחובר, ולא היה לו שעה"כ, וטהורין אין נפדין, והא דקאמר במנחה, משום דלא משכחת בקרבן אחר, דבקרבנות הנאכלין הרי הוי אוכל, ובקרבנות שאינן נאכלין כמו עולה אעפ"י שג"כ לא היה להעולה שעה"כ דהרי מחיים אסורה משום אבמה"ח, ולאחר הקדש אסור משום הקדש, אבל נקרא אוכל משום אכילת מזבח, וכמו שכתבו התוס', אבל במנחה אם אקדיש במחובר ופיגל בקמיצה אין לה שעה"כ, ואכילת מזבח אין כאן כיון שאסור להעלות הקומץ על המזבח, והשיריים אסורין ג"כ באכילה וכל המנחה נשרפת, והא דלא אמרינן דשרפתה זו היא אכילתה, דהרי מצינו דאכילת אש של הדיוט ג"כ נקרא אכילה כמבואר בזבחים ל"א במחשב ע"מ לשרוף באש למחר שדינו כמו שמחשב לאכול למחר, אם אפקי' בלשון אכילה, וא"כ יצוייר שהפיגול במנחה תטמא טומאת אוכלין לר' שמעון, ואכילת אש נקרא אכילה, נראה דדוקא לענין לקבוע בדין פיגול מועלת המחשבה דאש, והיינו כיון שקבע זה למטרה, משא"כ הא דשרפת פיגול באש, כיון שאין השרפה בתורת מטרה, אלא דין הוא שגזרה תורה שריפת אש היינו שהוא בתור כליון, דרצון התורה שתכלה הדבר מן העולם על ידי אש, הנה כל דבר הבא בתורת כליון אין זה נקרא בתור אכילה, ומטעם זה גם הא דערלה וכלאי הכרם שדינם בשרפה, אבל לא נקרא אכילה כיון שאינה בתור מטרה. ב והנה קשה לי מובא הלא גם במנחה יצוייר להיות אוכל, היינו בקומץ של המנחה אם העלה על המזבח ומשלה בהן האור שפגע הפיגול ממנו כמבואר בזבחים מ"ג, וכן פסק הרמב"ם, והכוונה משלה בהן האור באופן שעדיין ראוי לאכילה כמבואר ברש"י שם ד"ה פקע, וא"כ יצוייר בקומץ דנעשה אוכל אכילת מזבח, וגם אם ירד יעלה כמבואר ברמב"ם פר"ג מפסוה"מ ה"ט, ואפשר דכיון דר' שמעון סבר דמה שאסור להאכיל לאחרים לא מקרא אוכל, וה"נ כיון שאסור להעלות על המזבח קומץ שנתפגל, ממילא נקרא אינו ראוי להאכילו לאחרים, ויצא מתורת אוכל. א הערלה וכלאי הכרם וכו' ר"ש אומר כולן אין מטמאין טו"א, ויש לעיין לר"ש אם דעתו לאיסורי הנאה דוקא בזה סבר ר"ש דליתנייהו בטו"א, או"ד שגם באיסור אכילה לחודיא, ונפק"מ לענין בשר מן החי, דלענין אבר מן החי אין נפק"מ כיון שבלאו הכי מטמא, אבל נפק"מ לבשר מן החי דאסור גם לב"נ ולא קרינן בזה אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, והנה לכאורה הדבר פשוט דכיון דאסור להאכילו לאחרים אינו בכלל אוכל לר"ש, אבל אפשר לומר דרק באופן שאסור גם בהנאה אז יצא מכלל אוכל, והיינו דדבר האסור בהנאה כשנותן לנכרי ואוכל הנה האיסור הזה דהנתינה להנכרי שהוא הנאה נכלל גם כן באיסור אכילה, והוא מדררא דילי' משא"כ איסור בשר מן החי לא הוי עצם איסור אכילת הנכרי בכלל איסור אכילה, אלא איסורו משום דבר אחר הוא, והיינו איסור לפני עור שאינו נכלל בכלל איסור אכילה, ואפשר שבזה קרינן שפיר אשר יאכל גם לר' שמעון. ב והנה לכאורה מדברי התוס' ד"ה אוכל משמע שר"ש ממעט איסור הנאה דוקא מהא דהקשה הרא"מ דהכא לא ממעט ר"ש אלא איסוה"נ ובפר' בסה"ד ממעט מאשר יאכל איסור אכילה ותירצו דהכא מדכתיב מכל האוכל דמשמע כל לרבויי איסור אכילה, וממעט איסוה"נ, יעוי"ש, וא"כ משמע לכאורה דאיסור אכילה מטמא טו"א לר"ש, והנה מדברי התוס' בכורות ט' ע"ב ד"ה מכל האוכל שהקשו ג"כ קושיא זו ותירצו דהתם חיה או עוף כתיב משמע דאתא למעוטי מינים טמאים שאין