נזר הקודש - מנחות שד

בפר"ו מערכין אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה, ולא כתב בשהקדיש בעלי חיין בבעלי מומין מתחילתן כמו שכתב הראב"ד, והיינו דהלא לפי דברי הספרא באופן שהקדיש קדושת דמים בעינן דומיא דבהמה טמאה שאין בה שינוי בין הקדש לפדיון, והכא בשינוי בין חיים למיתה, לא רבתה תורה לפדיון. ז והנה לפי שיטת הספרא אשר הרמב"ם תפס כן לדינא שפיר הוכרח לומר דדינא דיין וסלת וכ"ש בעינן שיתקדשו בקדושת כלי שרת, משום שדין זה דשללה תורה תורת פדיון מהם, הוא דוקא בשנתקדשו בקדושה"נ, ותנא דידן דלא ערבם בהדי הדדי במשנה לומר דבעינן בהו כלי שרת אפשר שהתנא דידן לא סבר כהספרא, ואינו מפרש למעט הני דאינן בסוג העמדה והערכה, אלא מפרש דהחידוש דין פדיון לא נאמר אלא בבהמה, והני דברים קדושים העומדים למזבח הן עצמן אף טרם שנתקדשו בקדושה"ג אין להם פדיון, ומטעם זה לא קשה ג"כ להרמב"ם דפסק בכלי שרת שנפסלו אין להם פדיון, ואילו בסוגיא דידן מבואר דכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון מטעם דאית להו טהרה במקוה, משמע הא אם נפסלו יש להן פדיון, ועי' בשעה"מ שעמד בזה, אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר דהרמב"ם אחז דרכו לפי דברי הספרא דבעינן בקדושה"ג שתהי' בסוג העמדה והערכה וממילא כלי שרת אינם בסוג זה, להכי אין להם פדיון אף בנפסלו, אבל סוגיא דידן לא סבר כן, ואפשר שגם תנא דידן לא סבר כן, מטעם דלא עריב ותנא רישא וסיפא בהדי הדדי דליבעו כלי שרת. ח ואפשר דתליא בפלוגתא אם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, והיינו דהספרא ע"ב סבר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וממילא אין לדרוש למעט מי שאינו בהעמדה והערכה לקדשים שמתו, דבלאו הכי אין בהן פדיי', כמו שכתבנו לעיל, ומטעם דבעינן שיהיה הנפדה בסוג העמדה והערכה, אבל המשנה דידן סוברת דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ופליגי בזה תנאי, ושמואל בסוגיא דידן אפשר ג"כ דסבר כן, והש"ס בתמורה י"ז רוצה לומר כן לשמואל, אבל יהיה היאך שיהיה סו"ס הרמב"ם תפס לדינא כדינא דהספרא, והוא סבר ג"כ בפר"ב מאי"מ ה"י אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ואתי שפיר לנכון לפי דברי הספרא, וכמו שנתבאר בס"ד. א דף קא אמר רב פפא אי שמיעא ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבדק הבית אין פודין אותן אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם וכו' הוה הדר ביה, ולא היא שמיעא ליה ולא הדר ביה לאו אמרת התם כיון דלא שכיחי לא מפרקי הכא נמי כיון דשכיחי מומין דפסלי בבהמה דאפילו בדוקין שבעין נמי פסלי הלכך לא שכיחי, מבואר מזה שכל עיקר הדין הא דמתפיס תמימים שאינו יוצא מידי מזבח לעולם הוא רק דין דרבנן שגזרו חכמים בכדי שיהי' בנמצא קרבנות למזבח, ומזה יש לתמוה על דברי הרמב"ם שכתב בפר"ה מה' ערכין וחרמין ה"ז דזה נלמד מהא דכתיב ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהיה קודש, כלומר כל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב, מבואר שדעת הרמב"ם שזהו דין דאורייתא, ותמוה מסוגיא דידן, והמל"מ שם עמד בזה בתמיה, והנה לכאורה אפשר לומר דסוגיא זו לא אמרה כן אלא אליבא דשמואל שאמר דגם טהורין נפדין, והסוגיא פריך עליה מהא דמתפיס תמימים, ועל זה מחדש שמואל דלא הוי אלא מדרבנן, אבל אמוראי דפליגי אשמואל וסברי דטהורין אינן נפדין יפרשו הא דמתפיס תמימים לבדה"ב שאינו יוצא מידי מזבח לעולם הוא דין התורה, והרמב"ם פסק כוותייהו כמבואר בפר"ו מה' איסורי מזבח ה"ט, ולכן אין סתירה להרמב"ם מסוגיא זו שהוא רק אליבא דשמואל, ומצאתי בשעה"מ שנחית ג"כ לזה. כ אמנם כד נעיין נראה דאין זה ענין לזה, והוא דע"כ הא דמתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח, הכוונה דפודין אותו, והרי הוא חולין, והקונה מחויב לעשותו קרבן, והיינו שיוצא לחולין, ואח"כ מקדישין אותו, וכן מבואר בחידושי הרמב"ן לגיטין ל"ח, והש"ס דפריך הכא לשמואל דאמר נפדין טהורין מהא דמתפיס תמימים לבדה"ב שאינו יוצא מידי מזבח, הכוונה למיפרך מדוע אמר שמואל דטהורין נפדין, ומשמעו דיוצא גם לחולין, ועל זה אמר שמואל דמדרבנן הוא, הואיל ולא שכיחי, אבל שארי דברים השכיחים פודין אותם לחולין ג"כ אפילו מדרבנן, אבל יש ליפרוך לאידך ניסא להני אמוראי דסברי דטהורין אין נפדין תקשה מהמתפיס תמימים וכו' דיוצא לחולין, ורק מחויב להקדשים, ומדוע הכא אין נפדין כלל טהורין, וע"כ הדבר פשוט, דדוקא בשהקדיש תמימים לבה"ב, וחסר עתה ההקדש למזבח, להכי יוצא לחולין ע"י פדיי' מבדה"ב, ומחויב אח"כ להקדיש למזבח, נמצא דאין שייכות כלל הא דהני אמוראי להא דמתפיס תמימים לבדה"ב וכו', ושפיר יש לומר דכל עיקר הדין הא דמחויב להקדיש אחרי פדיי' לקרבן הוא מדרבנן, כמו שסבר שמואל, וא"כ ליתא מאן דפליג אשמואל בזה, וא"כ שפיר הקשה המל"מ על הרמב"ם. ג ונראה לבאר דשני דינים איכא בהא דמתפיס תמימים לבדה"ב שאינו יוצא מידי מזבח לעולם, א) שדין הוא דלאחר הפדיי' מחויבים הבעלים לעשותו לקרבן הראוי לו, ב) דין הוא שתיכף בשעת הפדייה יהיה מוקדש לקרבן, והיינו שאותו יום שנפסקה קדושת בדה"ב תחול קדושת קרבן באופן שלא יהיה חולין אחרי הפדייה, אלא שתהיה הפדייה שתיכף יהיה מוקדש לקרבן, וזהו הכוונה שאינו יוצא מידי מזבח לעולם, והיינו לעולם שלא יהי' חולין באיזה הפסק, אבל יובדלו אלו האופנים זה מזה דהיינו שאופן הראשון הוא דין תורה לומר שדין התורה לפדותו מקדושת בדה"ב, ויהיה מוכן להיות קרבן הראוי לו, אבל באופן השני שתהיה אופן הפדייה לקרבן בלא הפסק חולין בינתים, זהו רק דין דרבנן, ומוכח שזהו דעת הרמב"ם בפר"ה מה' ערכין וחרמין ה"ה שכתב וז"ל המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדה"ב אעפ"י שעבר על עשה מה שעשה עשוי,