נזר הקודש - מנחות שג

כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להם לחלק בעצים ולבונה בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתנינהו ברישא, יעוי"ש, ונראה לבאר דהרמב"ם ע"כ יש לו שיטה אחרת בעצם הענין, ולשיטתו אתי שפיר דבריו גם בזה, וכאשר יבואר. ב כתב הרמב"ם שם בה"ד, וז"ל הסלת והיין והשמן והלבונה והעופות והעצים וכלי שרת שנפסלו או שנטמאו אין פודין אותן שנאמר והעמיד והעריך, כל שישנו בהעמדה נערך, ואלו אינן בכלל העמדה, לפיכך אין נפדין לעולם, יעוי"ש, ודבריו תמוהין טובא, א) הלא כלל זה דהעמדה והערכה בבעלי חיים נאמר, ולא במטלטלין, ודוחק לומר דכוונת הרמב"ם על עוף לחודיא, עי' בתוסיו"ט, ב) הלא בגמ' מבואר שהטעם משום דאין פדיון לקדושת הגוף, ורק בבהמה בעלת מום אמרה תורה להאי חידושא, ג) הלא זה סותר למה שכתב בפר"ה מעירובין הי"ב דבהקדיש שחוטה וכדומה הרי זה תפדה כשאר מטלטלין, והכא בשהקדיש סולת ויין ושמן הרי הם בדומה לזה, והם בכלל פדיון, ד) לדברי הרמב"ם שהחסרון העמדה והערכה מונע הפדיון, א"כ מדוע יש פדיון קודם שקידשו בכ"ש, ואם בשביל שאין לם קדושה"ג, הלא גם בקדושת דמים סבר הרמב"ם דישנו בדין העמדה והערכה, כמבואר שם, ואם כל אלו הם בדין זה, א"כ מה לי קודם שנתקדשו מה לי אחר שנתקדשו, ה) תמוה מנין להרמב"ם לומר מעם שלא נאמר בתלמוד, סו"ד דברי הרמב"ם צריך תלמוד. ג כתב הרמב"ם בפר"ה מערכין וכרמין הי"ב וז"ל כל המקדיש בהמה בחייה בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח שנפל בהן מום או תמימה הראוי' ליקרב כמו שיתבאר הרי זו צריכה העמדה בבית דין שנאמר והעמיד את הבהמה, לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר, אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית הרי זו תפדה כשאר מטלטלין עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל א"א אפילו למזבח ואפילו הקדישם חיים למזבח ומתו אם היו בעלי מומין מתחלתן יפדו, עכ"ל, עי' ברדב"ז שם, ובכס"מ, ובלח"מ, ונראה לבאר שיטת הרמב"ם עפ"י דברי הספרא, כאשר יבואר. ד תניא בספרא פ' בחקתי פרשתא ד' ואם כל בהמה יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר, כשהוא אומר אם בבהמה הטמאה ופדה הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו, יכול יפדו על מום עובר ת"ל אשר לא יקריבו ממנה קרבן לד', יצא מום עובר שהוא כשר ליקרב למחר, טמאה לרבות את המתה יכול אפילו אמר הרי זו הקדש ומתה תפדה ת"ל והעריך, את שיש לו עמדה יש לו ערכה ואת שאין לו עמדה אין לו ערכה, מניין לרבות המתה ולהוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה, אחר שריבה הכתוב מיעט, הרי אנו למידין אותה בבהמה"ט מה בהמה"ט מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה ומוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדישה וכו' יעוי"ש, והנה דברי הספרא תמוה למה צריך לרבות מקדיש את המתה, הלא מתה אינה אלא חתיכת בשר בעלמא, ומה שייך זה להעמדה והערכה, ואין לומר דבא לאשמעינן דיש פדיון לקדושת דמים, הלא זה כבר שמענו מונתן הכסף וקם לו, וכבר נאמרה בתורה דיש פדיון לקדושת דמים, עוד בהא דפריך שם דלמא אתי לרבות לפדיון בהמה שהוקדשה בחייה ומתה, וקשה הא אינה בהעמדה והערכה, וזה נתמעט מהא דוהעמיד והעריך, וא"כ למאי צריך להלימוד שתהיה שוה לטמאה משעת ההקדש עד שעת הפדיון. ה ונראה בביאור דברי הספרא דמחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים, והוא דבקדושת הגוף הקפידה תורה שיהיה הדבר המוקדש בסוג העמדה והערכה, ותנאי הוא בדין פדיון קדושה"ג ולא אמרה תורה פדיון לקדושה"ג אם אינו בסוג העמדה והערכה, וזה נלמד מדאמרה תורה לדין פדיון בבהמת קדשים שהיא בסוג של העמדה והערכה, ובעינן דומיא לזה, ובהמת פסוה"מ ישנה בדין העמדה והערכה, הן בסוג והן בפועל ממש, ובאופן שמתה ואינה בהעמדה והערכה לא בעינן למעט מדין פדיון, דבלאו הכי אינה בת פדיון מטעם דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וע"כ כל עיקר כוונת התורה למעט דבעינן שיהיה ההקדש הנפדה בסוג של העמדה והערכה. ובזה יש מקום לומר דגם בהק"ד כן הדין דבעינן שיהיה הדבר הנפדה בסוג של העמדה והערכה, על זה שנה לנו התנא ''טמאה לרבות את המתה", לומר כי מי שמקדיש בהמת מתה שהיא רק קדושת דמים לא בעינן לתנאי זה שתהיה בסוג העמדה והערכה, ועל זה שואל התנא דלמא כוונת התורה לרבות באופן שהקדיש בהמה חיה ומתה, וזה יותר מסתבר אשר לכהפ"ח היתה בהעמדה והערכה בשעת ההקדש, ולמעט הקדיש את המתה שלא היתה בכלל זה אף בשעת ההקדש, אבל כ"כ כוונת התנא באופן שהקדיש בהמה חיה לדמים, ולא חלה עליה קדושת הגוף, וזה לא נלמד מוהעמיד והעריך אשר בקדושת הגוף מיירי, על זה משיב התנא דבעינן שוה לבהמה טמאה שאין בה שינוי משעת פדיון, והיוצא מזה דשני דינים הן הא דבעינן העמדה והערכה, והבדל יש בין קדושת הגוף לקדושת דמים, והוא דבקדושת הגוף אמרה תורה דבעינן שיהיה הדבר הנפדה בסוג מין העמדה והערכה, לבקדושת דמים בעינן העמדה והערכה והערכה בפועל גם בשעת פדיון, אבל אין זה נלמד מן והעמיד והעריך, אלא דין הוא מטעם דבעינן שוה לבהמה טמאה שאין בה שינוי משעת הקדש עד פדיון. ו ולפי פירוש זה בהספרא מבוארין לנכון דברי הרמב"ם בזה שכתב דביין ושמן וסלת ועופות אינם בני פדיון, והיינו לאחר שנתקדשו בכלי שרת, וקדושין הן בקדושה"ג, מטעם דחסר בהן והעמיד והעריך, היינו שאינן בסוג העמדה והערכה, וזהו מה שכתב בפר"ה מערכין וחרמין ה"ט, וכמו כן בפר"ו מא"מ, ומטעם זה אתי שפיר הא דכתב הרמב"ם