נזר הקודש - מנחות שא

אכילה לשני ימים ולילה כדין שלמים, והתוס' מפרשים שם דמותר דינו כתודה לזמן אכילה, ובאופן זה מפרשים הא דאיתא בתו"כ גם כן, נמצא דדברי התוס' סותרים זה את זה לפי מה שכתבו ביומא שם ולפי מה שהוכיח המל"מ, ולפלא שלא העיר בזה המל"מ, אבל בין לרש"י ובין לתוס' דיומא שם תקשה מסוגיא מפורשת בפסחים פ"ט. ה ובעיקר הדין יש לעיין אם מותר הפסח הוי עליו תורת שלמים לכל מילי א"כ מדוע ישתנה בדין זה דזמן אכילה, ואין לומר דרק הוספת דינים הוסיפה תורה עליהם, אבל לא להקל על דיני אכילה וזמן אכילה, ולהכי אף על פי שתורת שלמים עליו לענין שבעינן סמיכה ונסכים, אבל אין להקל בזמן אכילה, דליתא דע"כ גם להקל תורת שלמים עליו כמו לענין זה שכשר שלא לשמו, וגם לענין אכילה ע"כ מותר ביום הבאתו אעפ"י שפסח אינו נאכל ביום עד הלילה, וגם לענין בל תאחר אינו עובר עד שלשה רגלים כשארי קרבנות ולא כפסח, כמבואר בר"ה ה', והנה לפי שיטת התוס' בזבחים אתי שפיר דילפינן מהא דרבתה תורה בקרא ובשר זבח תודת שלמיו ומרבינן כל מה שדומה לתודה הבאה בכעין חיוב הבאה ואינו דומה לשלמים הבאים לגמרי ברשות, והני מותר הפסח הבאים לשלמים מטעם החיוב שבראשונה, מפני שבאים ממותר פסח, ולהכי לענין זמן אכילה לא נתנה תורה יותר מתודה, וכן מצאתי בפירוש מלבי"ם בזה, ולשיטת רש"י ותוס' ע"כ סברי דלגמרי תורת שלמים עליו לכל דבר, והיינו דלא מסתבר לחלק בשלמים. ו ויש לעיין בדבר המותר פסח דקרב שלמים היאך הדין בזה אם אמרינן דלאחר שאידחי מפסח הרי הוא שלמים גם מזמן ההקדש, כעין בירור דלמפרע, או דלמא שרק מזמן דלהבא הוא שלמים, ונראה דזה תליא אם בעי עקירה או לא, דאם בעינן עקירה מפסח לשלמים, א"כ ע"כ אין כאן בירור כלל דשלמים הוא מדסתמא פסח הוא, אבל אם אמרינן דלא בעי עקירה וסתמא שלמים הוא א"כ איכא למימר דשלמים הוא למפרע, ונפק"מ בזה לענין זמן אכילה דאם אמרינן דתורת בירור יש כאן ששלמים הוא, א"כ בכל הפרטים דין שלמים עליו ונאכל לשני ימים כשלמים, ואפשר דהתנא שסבר דלענין ב"ת דינם כשלמים וזמן ב"ת שלשה רגלים היינו דסבר דלא בעי עקירה, וא"כ נתברר ששלמים נינהו גם מראש, ובזה אתי שפיר דברי התוס' ביומא שם דסברי דמותר פסח נאכלים לשני ימים, והיינו מפני ששם מיירי למ"ד דלא בעי עקירה, ולדידי' הרי הם שלמים גם מראש, וע"כ הסוגיא דפסחים פ"ט מיירי למ"ד דמותר פסח בעי עקירה, ומעכשיו נעשו שלמים ושלמים כאלו הבאים בחיוב מחמת פסח תורת תודה עליהם, והיינו מפני שסיבת הפסח הביאתן לזה וזמן אכילה בזה הוא כתודה היינו ליום ולילה, ולדינא אם קיי"ל להלכה דלא בעי עקירה, א"כ נתברר ששלמים מעליא נינהו מראש והרי המה באים בתורת שלמים וא"כ גם זמן אכילתם כשלמים, וזהו שיטת רש"י, ולהכי ע"כ מפרש רש"י הא דתו"כ דמיירי בחגיגה י"ד, ואתי שפיר לפי"ז שיטת רש"י ותוס'. ז כתב הרמב"ם פר"ד ה"ח פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולן שלמים, וכתב מרן הכס"מ זה פשוט עפי"מ שנתבאר דמותר פסח קרב שלמים יעוי"ש, ותמוה הא אין מביאין קדשים לביה"פ ומותר פסח אינו נאכל אלא ליום ולילה, ומצאתי בספר אור שמח עמד בזה בתמיה וגם הביא מהתוספתא שמותר פסח כיון שאינו נאכל אלא ליום ולילה להכי כשנתערב בשלמים ירעו עד שיסארבו, וימכור ויביא בדמי היפה שלמים באכילה יום ולילה, ויביא בדמי היפה שלמים אחרים ונאכלים שני ימים ולילה יעוי"ש, ולפלא שלא נחית לזה דמבואר שיטת רש"י ותוס' ביומא דמותר הפסח נאכלין לשני ימים ולילה, אמנם בדברינו אפשר לומר דהתוספתא סוברת גם כן דבעי עקירה כסוגיא דפסחים פ"ט והרמב"ם פוסק דלא בעי עקירה כמבואר להדיא בדבריו בפר"ד מפסוה"מ הט"ו יעוי"ש, ואפשר שמצאו להכריע בזה מטעם הדין דב"ת המבואר בר"ה ומזה מוכח דלא בעי עקירה והיינו כי נתברר למפרע ששלמים הוא וכן גזרה בזה תורה דכן הוא דרכו של הפרשת הפסח דמפרישין אותו לזה שאם עפ"י סיבה לא יוגמר לפסח, שאז שלמים הוא מראשית ההפרשה, (וכן מדויק לשון הש"ס פסחים ע"ג מרישא הוי לי' שלמים), ולהכי לענין ב"ת תורת שלמים עליו לגמרי, ומטעם זה מבואר כי לא בעי עקירה, וממילא לענין אכילה זמנו גם כן כשלמים, ומה שמדייק הלח"מ בפר"ד מפסוה"מ דהרמב"ם סבר דבעי עקירה מדכתב בפר"ד מק"פ ה"ג וז"ל אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם הרי"ז ישרף מיד, ומוכח מזה דבעי עקירה והוי פסול הגוף, משום דאל"כ הא הוי שלמים ופסולו מחמת דבר אחר הוא ובעי עיבור צורה יעוי"ש, ושפיר מתפרשה כוונת הרמב"ם שמשכו הבעלים את ידיהם ועדין לא קיימו הפסח וחיוב פסח עליהם, ואם כן עדיין עומד פסח זה להיות קרבן לפסח שני, והרי"ז כנטמאו הבעלים דבזה לכו"ע בעי עקירה כמבואר בגמ' מטעם דעדיין עומד הוא להיות פסח, ועוד דלא שייך הכא לומר הוברר שלאו פסח הוא אלא שלמים כיון דעדיין עומד הוא להיות פסח ולהכי בזה לכו"ע תורת פסח עליו אפילו למ"ד בכ"מ דלא בעי עקירה, והא דפריך הש"ס להוכיח מזה דבעי עקירה, היינו עיקר ההוכחה ממתו הבעלים וכמו שפירש"י שם ד"ה ישרף מיד, (נמצא לפי"ז דלהרמב"ם שני אופנים יש יש אופן דבעי עקירה, ויש אופן דלא בעי עקירה, ולפי"ז אתי שפיר הא דפסחים פ"ט בפשוטו, דהיינו כיון דשם עדיין ספק אם פסח הוא או מותר פסח הוא, ואם כן מספיקא עדיין לא נעקר ממנו שם פסח, ובספק אם פסח הוא עדיין אינו נעשה שלמים מאיליו, בלא עקירה וגם עקירה אינו עושה אלא מכאן ולהבא, ודין תודה עליו לענין זמן אכילה וכמו שנתבאר לעיל) וא"כ עכ"פ אין מזה הוכחה שסבר הרמב"ם דבעי עקירה, ממילא אית לן לומר דסבר הרמב"ם דלא בעי עקירה, ואתי שפיר דפסק הרמב"ם דפסח שנתערב בשלמים יקריבו כולן שלמים.