נזר הקודש - מנחות ש

שמכבדין בני המשמר את הכה"ג ובוררין לו שלימין מפני כבודו, זהו סברת הרמב"ם בזה, ואין זה כלל דינו של אביי שם בסוגיא, וממילא אינו ענין כלל לפלוגתא דאביי ורבא. יד אמנם מדלא הביא הרמב"ם בדין כה"ג בדדאיכא משמר המתעכב אינו נוטל אלא חמש, (דהרי סבר כרבנן דאין נותנין עבור הגפת דלתות, ממילא אית לן לומר דכה"ג נוטל חמש), ומדסתם הרמב"ם משמע דע"כ סבר דכה"ג נוטל תמיד מחצה שלימה, ונוטל גם מבני המשמר המתעכב חלה אחת, וזה מדויק בלשונו, וע"כ מוכח מזה דפסק כאביי, והיינו משום דאסיק הש"ס בקשיא לרבא. וכמו"ש בלח"מ, ולאביי ליכא כלל תנא דסבר דיוגרע זכות כה"ג בדאיכא משמר המתעכב, ועתה שפיר יש לפרש דסבר הרמב"ם דנותנין להם רק ב' חלות מפני כי אין באין אלא מעט, אבל לפי"ז יש לעיין אמאי מפסיד כהן גדול חלקו מהשתים כיון דע"כ השתים הכא כמו שש בעלמא, בשאר ימות השנה, וצריך עיון, ובאמת כתב כן הרמב"ם שם בהלכה י"ג יעוי"ש. והיינו כי לא סבר כרבא, ודוק בזה. אמר ר' יוחנן משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית ועברית קיים לא ימוש, לכאורה רשב"י סותר דברי עצמו ברכות ל"ה שאמר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עלי', אבל יבואר לפי דברי הר"ן נדרים ח' ששתי מצות הן בלמוד התורה, א) ידיעת התורה מקרא דושננתם שיהיו דב"ת מחודדין בפיך, ב) לימוד התורה שמחיוב אדם ללמוד תורה אפילו אחרי שיודע כל התורה על בוריה, והנה שם בברכות הכוונה על המצוה דושננתם, אם יעבוד עבודה חומרית תורה מה תהא עליה, אבל הכא מיירי לאחר שלמד תורה הרבה ויודע הלכה על בוריה, ורק בשביל קיום מצוה דלימוד, על זה אמר רשב"י דבק"ש שחרית וערבית קיים מצוה זו. א דף ק תני אבוה דר' אבין לא זו בלבד אלא אפילו עולת העוף שנמלקה בלילה ומנחה שנקמצה בלילה תצא לבית השרפה, והנה ביומא כ"ט פירש"י דנפק"ל משחיטה דהני במקום שחיטה דקרבן עומדים יעוי"ש, ביאור הדברים דנפק"ל מדכתיב בשחיטה ביום זבחכם, וכל הני דאתי להכשר הקרבן דמיא לזביחה, ומטעם זה אין ללמוד מביום צותו שדין הוא בכל הקרבנות שמצותן ביום ע"כ צריך לומר משום דסברת רש"י דלא מצינו למילף מביום צותו אלא הקטרה, וכל הני עבודות שקודם הקטרה ובאות להכשרו של קרבן דמיא לשחיטה ונלמד מביום זבחכם, ומטעם זה פירש"י הכא דקומץ קרב ביממא יליף מביום צותו, ויש להעיר מהא דאיתא במגילה כ' דמליקה נלמד מביום צותו, ועיין תוספות לעיל ריש מכלתין. ב אלא אפילו עולת העוף שנמלקה בלילה ומנחה וכו', והנה הקשו התוס' הכא וגם ביומא שם תיפ"ל דגם בלא פסול לילה דהיינו אפילו אם נעשות עבודות האלו ביום קודם תמיד של שחר פסולים יעוי"ש, ויש לעיין דהא ע"כ עיקר הדין של איסור הקרבה קודם תמיד של שחר זהו דוקא בזמן הקרבה, דהיינו ביום, משא"כ לילה אינה ענין להקרבת התמידין לא משום ההקרבה דלאחר תמיד של ביה"ע, ולא משום ההקרבה של קודם תמיד של שחר, ורק מפני פסול לילה גרידא נגעו בזה, וב"ה מצאתי בחידושי הריטב"א ליומא שם כתב ליישב כן הקושיא, יעוי"ש, עוד נראה לפי מה שכתבו התוס' דבשביל פסול לילה לא בעינן להמתין מלשרוף עד עמוד השחר, ולפי זה הא דתני ר' אבין תשרף היינו מיד, ואם היה הפסול משום קודם תמיד של שחר היה טעון עיבור צורה כמבואר בפסחים ע"ג והובא בתוס' הכא כי הפסול הזה דלאחר התמיד הוי פסול מחמת דבר אחר ובעי עיבור צורה וה"ה הפסול של קודם התמיד, הוי פסול מחמת דבר אחר, משא"כ פסול לילה הוי פסול מחמת עצמו ופסול הגוף הוא. ג והנה התוס' ביומא שם כתבו והי' נראה לדקדק דלא מיפסל אחר התמיד מדתנן פסחים צ"ח פסח שנתערב בבכור וכו' מיהו מצינן לדחות בההיא במותר פסח איירי דהוי שלמים, והא דפריך והא אין מביאין קדשים לביה"פ היינו שממעט באכילת מותר הפסח שנאכל לזרים ואוכל כבכורים שאינם נאכלין אלא לכהנים יעוי"ש, וקשה הא בלאו הכי אתי שפיר הכא דממעט באכילת קדשים היינו דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ובכור נאכל לשני ימים, וא"כ מספיקא יהיו כולם נאכלים לחומרא ליום ולילה, וע"כ דסברי התוס' דמותר הפסח שתורת שלמים עליהן דין שלמים עליהם לגמרי גם לענין זמן אכילה ונאכלים לשני ימים ולילה, אבל תמוה הרבה הא מבואר בפסחים פ"ט להדיא דמותר פסח אינו נאכל אלא ליום ולילה, ומצאתי במל"מ פר"א מתו"מ ה"נ ד"ה וראיתי, עוד הוכיח שם מהא דהקשו התוס' ויעלה וילין בראשו של מזבח ותירצו דסבר כמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח, וקשה הלא אף אם לינה אינה מועלת בראשו של מזבח הא התם מיירי במותר הפסח ואם זמן אכילה אינו אלא עד הבוקר, וכל הלילה אסור באכילה טרם הקרבת אימורים, ולמחר אסור מטעם נותר, וע"כ מה מועיל לן ראשו של מזבח, ומזה מוכח דסברי התוס' דמותר הפסח דינו כשלמים לגמרי, אף לזמן אכילה דין שלמים עליו ונאכל לשני ימים ולילה ולהכי אם לינה אינה מועלת בראשו של מזבח שפיר היה הבשר נאכל יעוי"ש, אמנם דברי התוס' תמוה הרבה מהא דפסחים פ"ט דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה. ד והנה בעיקר הדין במותר הפסח בזמן אכילתו איתא בזבחים ט' אמר ר"ג אמר רבה רב אבהו מניין למותר הפסח שהוא קרב שלמים שנאמר וזבחת פסח וגו' אלא מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר ומאי ניהו שלמים, ועוד איתא שם ושלמים הבאין מחמת פסח לכל מצות שלמים פירש"י חגיגת ארבעה עשר, וכתבו התוס' דכן פירש"י בסוף כל הפסולים דאיתא שם בתודה שנאכלת ליום ולילה מניין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ופירש"י זהו חגיגת ארבעה עשר, נמצא דלרש"י יש לומר דמותר הפסח שדינו כשלמים היינו אף לזמן