נזר הקודש - מנחות רצט

המשמר פן יתעכבו הקרבנות בהתעצלותם, מפני כי בני המשמרות הבאין לרגל עדיין לא באו שני ימים קודם הרגל, וחובה מוטל על המשמר הקבוע, ולכן יבואו כולם, וכן בשחל יום טוב בחמישי בשבת חושבים בני המשמר כי מפני שעדיין מתעכבים בני המשמרות מהרגלים שלא הלכו עדיין לביתם, והמה דוחקים לעבודה, וא"כ ע"כ לא יתבטלו הקרבנות אף רגע, לכן מתעצלים בני המשמר בחשבם כי בלעדם יוקרב הקרבן במועדו, אבל כשחל יו"ט ברביעי בשבת אז יש לחוש כי ביום הששי כבר הלכו כל המשמרות בי לא יתעכבו שני ימים או שלשה, וממילא יראים בני המשמר הקבוע להתעצל ולהתעכב ובאים כולם בשבת, וגם בזמן הקבוע לעבודה, ואם נפרש כן בכוונת הרמב"ם אף שאין זה נכלל בלשונו היטב, אמנם אם נאמר כן בכוונתו מיושב הכל, כי אין כוונת הרמב"ם שמתעצלים מפני שאין להם עבודה, רק כוונתו כי מפני ריבוי בני המשמרות הממהרים לבוא לעבודתם עבודת הרגל, להכי גם בערב הרגל דוחקים את עצמן לעבודה היינו שרוצים שיכבדו להם, ומטעם זה מתעצלים בני המשמר הקבוע לבוא בשבת, אבל ברגל ע"כ באים כשארי בני משמר, ורק ביום השבת לא באו, ולא קשה הכא קושיות הח"צ כלל דהרי ע"כ גם הרמב"ם סבר שיבאו ברגל, ורק ביום השבת לא באו. י ובעיקר שיטת הרמב"ם דסבר דהמשמר שזמנו בשבת שהרגל חל בשני או בחמישי אין מגיע להם אלא שתי חלות, אם הוא מטעם קנס, או דלמא מפני שהמה מועטים ודי להם בשתי חלות לפי ערך הכהנים, אמנם מסוגיא דידן שמבואר שאין לכה"ג חלקו בהשני חלות האלו, יש להוכיח שמצד קנס נטלו מהם חלקם, ולהכי אין לכה"ג עסק עמהם כיון שהשתי חלות האלו אין זה חלקם המגיע להם, וגם מפני שאין זה כבודו של כה"ג ליטול חלק עם הנוטלים האלו שאין נוטלים חלקם הראוי ובני קנסא נינהו, אבל אם אמרינן דהשתי חלות הוא החלק הראוי להם, א"כ אמאי אינו נוטל הכה"ג חלקו מהם, ומה שכתב הלח"מ מפני שאין להם אלא שנים יעוי"ש, דחוק דהלא אם זה חלקם המגיע בודאי אין סברא שיוגרע בשביל זה חלקו, הלא גם משתי חלות של עצרת נוטל חלה אחת, ומוכח מזה כי מפני עצלותם נטלו מהם חלקם, וזהו כעין קנסא, ואין לכה"ג עסק עמהם, וגם מזה ראיה להרמב"ם דלהראשונים דסברי כרש"י תקשה מדוע מפסיד כה"ג בדאיכא משמר המתעכב מדוע יגרע משבת שבתוך הרגל דכהן גדול נוטל חלק מכולן, וכבר עמוד בזה בגבו"א יעוי"ש, ולהרמב"ם ניחא כמו שנתבאר. יא והנה הלח"מ כתב שם לדעת הרמב"ם דכשחל עצרת ביום ה' דאז נוטל המשמר הנכנס בשבת שלפני עצרת רק שתי חלות יעוי"ש, ודבריו תמוהין כי ע"כ רק באופן שרק יום אחד מפסיק בין שבת לרגל אז הדין דמשמר הנכנס אינו נוטל רק שתים, אבל בשיש עוד יום דהיינו שני ימים בין שבת לרגל שאז משמר הנכנס נוטל חלקו בשלימות, והוי הדין להיפך דכשחל עצרת ביום ה' בשבת שאז משמר היוצא אינו נוטל רק שתי חלות מפני עצלותן לבוא ליום אחד שהוא יום הששי, ומצאתי גם בספר חזון איש סי' כ"א השיג בזה על הלח"מ. יב כתב הרמב"ם פר"ד מתו"מ הי"ד וז"ל כהן גדול לעולם נוטל מכל משמר חצי החלות שזכה בהן שנאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו, ואין כהן גדול נוטל פרס שאין זה כבודו, עכ"ל, והקשה הלח"מ הא מבואר בש"ס דדין זה דאין כה"ג נוטל פרס, זה הוי דוקא לשנויא דאביי דמשני הברייתא רישא ומציעתא רבנן, ומודו רבנן בפרוסה דלאו אורח ארעא למיתבי' לכה"ג, ורבא מוקי כל הברייתא כולה כרבי, וא"כ לפי"ז לרבא אין כאן הוכחה להאי דינא דלאו אורח ארעא למיתבי' פרוסה לכה"ג וידוע דאביי ורבא הלכתא כרבא, וא"כ מנין לרבינו לפסוק דאין דינו של כהן גדול בפרוסה עכת"ד יעוי"ש, ולדעתי תמוה הרבה, דהלא להרמב"ם לשיטתו לא יצוייר כלל שיזכה כה"ג בחלקו בפרוסה, דהנה בש"ס חידש אביי דאעפ"י שמגיע לכה"ג פחות משלימה דהיינו פחות מחלה שלימה מחלות דשתי הלחם, מ"מ מפני שאין כבודו של כהן גדול בפרוסה, להכי נותנין אותו שלימה, ולהרמב"ם שפוסק כרבי דתמיד נוטל כהן גדול מחצה א"כ לא יגיע לו לעולם בחלקו חלה פרוסה, ובשלמא לשיטת רש"י והראשונים דמפרשי משמר המתעכב זהו בני המשמרות הבאים לרגל ונתעכבו, או שמיהרו לבוא, ומגיע להם שתי חלות שאין להכהן גדול חלק בהן, וממילא נשארו עשר חלות ומגיע לכל משמר ומשמר חמש חלות, וכשיחלוק הכה"ג עמהם דהיינו מכל משמר ומשמר בפני עצמו, ממילא מגיע לו לכה"ג מכל משמר שתים וחצי וזהו שמגיע לו גם פרוסה לחלקו. ואז אם תהיה הדין שאין כהן גדול נוטל פרוסה, ע"כ תהיה החלוקה באופן אחר היינו שהכהן גדול יטול חלקו מראש, דהיינו קודם שיטלו המשמרות חלקם ופליג כהן גדול מתרווייהו, וכן כתב הריטב"א שכן היתה החלוקה, יעוי"ש, ובאמת מבואר כן לשון הש"ס דידן דנקט מעשר בעי מיפלג ושקיל חמש, והיינו דהכה"ג נוטל כל המגיע לו משני המשמרות מראש, ואח"כ מחלקין בני המשמרות ביניהם את החמש הנשארים, ויחלקו גם חלה אחת לחצאין, אבל לשיטת הרמב"ם לא משכחת להכהן גדול פרוסה, דהרי מפרש משמר המתעכב, שזהו או משמר הנכנס, או משמר היוצא, שנוטל שתי חלות, והעשר נשארו לבני משמר אחד, וא"כ החלוקה לחצאין אין כאן פרוסה, וא"כ לאיזה צורך כתב הרמב"ם הדין של פרוסה. יג וע"כ דדינו של הרמב"ם הוא באופן אחר, והיינו שהש"ס מיירי בפרוסה המגיע לו לחלקו פרוסה, והרמב"ם ע"כ מיירי באופן אחר היינו שאם נפרסה חלה אחת שלא במתכוון, אז בוררין להכהן גדול השלימין, והיינו שזהו כעין הרמה דתרומה שגם כן הדין שבוררין לתרומה השלימין מפני החשיבות דהשלם כמבואר ברמב"ם פר"ה דתרומות ה"ב וז"ל תורמין בצל קטן שלם אעפ"י שהוא קטן, והיינו מפני חשיבותו ולא מפני שהוא מתקיים כמבואר שם דמיירי אפילו כשהכהן עומד לפניו, וה"נ הוי זה כעין הרמה