נזר הקודש - מנחות רצז

כלל, וע"כ צריך לומר כמו שכתבנו דהמצוה דתמיד משויהו כאינו מקפיד, ואין כאן חציצה. א דף צח ובדיו מנלן דתניא ויאריכו הבדים יכול היו נוגעין בפרוכת ת"ל ויראו וכו', והנה בדין של הבדין כתב הרמב"ם בפר"ב מכלי המקדש הי"ג וז"ל המסיר אחד מן הבדים מן הטבעת לוקה, יעוי"ש, ותמוה מניין לרבינו שלוקה גם על אחד, הלא בגמ' יומא ע"ב ומכות כ"ב אמרו המסיר בדי הארון לוקה, משמע שנים, וגם הנו"כ לא כתבו מקור לזה, עוד יש לעיין היאך הדין בשהסיר שניהם אם לוקה שמנים, ומצאתי בספר מעין החכמה שעמד בזה. ב ונראה דהנה קשה לכאורה אמאי לוקח הא הוי לאו שניתק לעשה דכתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, ואם מסיר הבדים כל ימיו בעמוד והחזר קאי לתקן הלאו, לכן נראה דזה הוקשה גם לרבינו אמאי לוקה האי הוי אפשר לתקנו, וממילא הוי לאו הניתק לעשה, ומזה למד הרמב"ם דהכא ע"כ איכא מלקות גם באחד מן הבדים, והיינו מדאמרה הסוגיא במכות כ"ב דיש מלקות להמסיר בדי הארון, ממילא מוכח דע"כ יש מלקות באחד, וכאשר יבואר. ג והוא לפי הכלל שכתב הרמב"ם בפר"א מתמורה ה"א וז"ל ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה וכו', ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהצבור והשותפין אין עושין תמורה וכו' יעוי"ש, ביאור הדברים שמפני שהלאו כולל יותר מהעשה, דצבור ושותפין ישנם בלאו ואינם בעשה, להכי יש בזה מלקות, ואין כאן לאו ניתק לעשה, ומטעם זה הכא בהא דמסיר בדי הארון אם אמרינן דגם במסיר בד אחד לוקה, נמצא דהלאו כולל יותר מהעשה, דהרי הלאו ישנו גם באחד מן הבדים, והעשה לאו יתוקן רק אם מושיב את שניהם, דע"כ אם הסיר את שניהם לא מהני אם הושיב אחד, דהרי עכ"פ טרם קיום מצוה זו דבטבעות הארון יהיו הבדים, נמצא דהל"ת ישנו בין באחד ובין בשנים, והעשה אינה אלא דוקא בשמתקן את שניהם, נמצא דהלאו כולל יותר מן העשה, ובזה לא דנין דין ניתק לעשה, ולהכי לוקה. ד אמנם כל זה אם אמרינן דגם במסיר בד אחד לוקה, דאל"כ אלא אמרינן דדוקא בשמסיר את שניהם לוקה, נמצא דאין הלאו כולל יותר מהעשה, וא"כ הוי לאו שניתק לעשה, ואמאי לוקה, ומכח זה הי' הוכחה להרמב"ם דע"כ גם במסיר בד אחד לוקה. ה וממילא מוכח דאינו לוקה שמנים אם מסיר את שניהם, דאל"כ אלא אמרינן דיש לאו מיוחד על כל אחד מן הבדים, א"כ הוי כל אחד בפני עצמו, וא"כ שוב הוי כל אחד ניתק לעשה, משום דאם הוי שני לאוין ע"כ יש עשה על כל לאו בפ"ע, וא"כ שוב הוי ניתק לעשה, ואתי שפיר דלא כתב הרמב"ם דלוקה שמנים כשמסיר את שניהם, וכמוש"נ. א דף צט עמוד ב' במשנה והחלות מתחלקות לכהנים, הנה בדבר חלוקת החלות לפי ההתייחסות הכהן גדול בעבודתו בכל הקרבנות וגם בהחלוקה מבואר בפר"ק דיומא דף י"ז, ת"ר כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב וכו', ויש לעיין אם יש לו זכות לכהן גדול גם בקרבן של כהן עצמו, ומקום הספק לזה, אם אמרינן דהתורה העדיפה כחו של כהן גדול לגבי המשמרת, אבל לא העדיפה תורה כחו יותר מבעלי המשמר, והנה בקרבן של כהן עצמו מצינו שמדחה את בעלי המשמר כדתניא ב"ק ק"ט מניין לכהן שבא ומקריב בכל עת ובכל שעה שירצה ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת יעוי"ש, הרי חזינן דכהן בקרבן של עצמו מקריב גם במשמר שאינו שלו, וא"כ עדיפא כחו מבעלי משמר א"כ יש לומר דעדיפא כחו מכהן גדול ג"כ או דלמא שכח כהן גדול עדיפא גם להדחות כהן מקרבן של עצמו, והנה בגבו"א מחליט שכח כהן גדול עדיפא אפילו להדחות כהן מקרבן של עצמו, אבל לדעתנו נראה דכיון דכהן בקרבן של עצמו בודאי דהוי בעלים על זכות ההקרבה, ובכהנים בודאי הוי כהן המקריב שלוחו של כהן הבעלים דכיון דהוא מצי עביד הוי בר שליחות, וכן מבואר להדיא ב"ק ק"י דאיתא שם עבודה דכי עביד ע"י הדחק שליח נמי מצי משוי יעוי"ש, וכיון שכן בודאי דהכהן יש לו לעכב הקרבן שלא להקריבו בלעדי שליחותו, ובדבר שבעינן שליחותו של בעלים, בזה לא מצינו שנתנה התורה יתרון כח לכהן גדול, ומה שהביא ראי' דמצינו כח כהן גדול גם ברגלים שכל המשמרות שוות בו ואין כח משמר הקבוע יפה בו, ומכל זה כהן גדול יפה כחו, ומזה מוכח דכהן גדול יפה כחו גם נגד משמר הקבוע, אינו דמיון דהתם בקרבנות ציבור שאני, משא"כ בקרבן של עצמו שאינו שייך לציבור פשיטא שהכהן בעצמו הוא הבעלים של הקרבן, ואין לכהן גדול זכות בהקרבתו, וצריך עיון. ב שם ביומא אתאן לרבנן דאמרי לא שקיל פלגא, וכתבו התוסי''ש וז"ל ומחצה לאהרן ומחצה לבניו לאו דוקא שיטול כנגד כולם אלא קרוב למחצה עכ"ל, ורצונם בזה דמנא להו לרבנן לומר דנוטל קרוב למחצה, ואם בשביל ליפות כחו של כהן גדול סגי ברביע או שליש, ולזה כתבו דבאמת כך דרשו חכמים את הקרא כמו שדרש רבי דמדכתיב והיתה לאהרן ולבניו, ופרט לאהרן להדיא דהכוונה בהכרח לדרוש שהכוונה מחצה לזה ומחצה לזה. ורק בזה פליגי דרבי סבר דכוונת התורה דוקא לחלקים שוים מחצה לזה ומחצה לזה, ורבנן סברי דכוונת התורה קרוב למחצה, וכפי שישערו חכמים, זהו ביאור דבריהם בזה, ובגבו"א מצאתי מפרש דרבנן גם כן סברי כרבי מחצה לזה ומחצה לזה, ורק מפני כבודו של כהן גדול אינו נוטל מחצה, וכסברת התוס' ד"ה ומודו רבנן, יעוי"ש, הנה לפי מה שביארנו מבואר בתוסי"ש דלא כדבריו, וגם הריטב"א כתב דרבנן לא סברי כרבי וכתב דרבנן סברי ליפות כחו של כהן גדול בבציר מפלגא גמרא גמירי להו, ולא ממשמעותי' דקרא, יעוי"ש, ודעת התוסי"ש דזהו פשוטו של קרא ממש לפי דרשתם, וכמו שכתבנו. ג שם י"ח ומאי ארבע או חמש לרבנן דאמרי נכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש, ושכר הגפת דלתות לא שקיל משתים עשרה בעי מיפלג בציר חדא