נזר הקודש - מנחות רצו

טומאה הוא, וזהו שכתב הרמב"ם בפר"ג דכלים כל כלי עץ העשוי לנחת אפילו כלי קטן אינו מקבל טומאה, וכתב הראב"ד דמקורו מהא דשולחן של מקדש דדין כלי העשוי לנחת הוא אם לא היו מטלטלין אותו ברגלים, רק מקשה דלמא שאני הכא משום דאסור בטלטול מדכתיב תמיד לפני, יעוי"ש, וביאור הדברים דאכתי אין ללמוד מזה באופן שרק עפ"י ייחוד גרידא ייחדוהו להיות לנחת. ב ונראה דע"כ הא דעשוי לנחת אינו מקבל טומאה, לא הוי מפני שמשתמש לנחת, אלא מפני שעיקר העשיי' היתה לנחת, דזה ודאי אם העשי' היתה עבור תשמיש שהוא שלא לנחת, לא נפקע שם כלי טלטול ממנה אפילו אם ההשתמשות הוא לנחת, והיינו מפני כי לא יתבטל תורת כלי טומאה ממנה רק בשינוי מעשה, וכן מבואר בתוס' חגיגה כ"ו ד"ה כלי עץ, יעוי"ש, ולפי"ז הכא גם כן אין לומר הטעם בהשולחן של מקדש מפני שאסור בטלטול, והוא כי האיסור טלטול שלו הוא ההשתמשות לנחת, וזה לא מהני, רק באופן שהעשיי' היתה לזה מעיקרא, מה שאין כן השתמשות גרידא בלא עשיי' דמעיקרא לזה לא מהני, וכיון שרק העשיי' קובעת לזה, א"כ אין לחלק בין היתה העשיי' לנחת לפי דעתו גרידא, או שהיתה העשיי' לנחת גם באיסור טלטול, כי במחשבה לא יותפס האיסור שאח"כ, ומבואר לנכון פסק הרמב"ם, ובטורי אבן במגילה כ"ו כתב דמקורו מש"ס דשם מתיבותא דשם, דפריך רבא כלי עץ העשוי לנחת הוא, יעוי"ש, אבל דלמא גם שם מיירי שהיתה גדולה ואינה בת טלטול מפני כובדה וגדלותה, והנכון כמו שכתבנו. ג אלא מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים ומראין בו לחם ואומרים להם ראו חיבתכם וכו' סילוקו כסידורו וכו', הנה משמע שגם מרחוק נראה הנס הנעשה בלחם הפנים, וזהו ע"כ כמו שפירש הריטב"א ביומא כ"א שכתב שהיה חם הרבה עד שהבל יוצא ממנו כלחם היוצא מן התנור, ומפרש הא דמראין אותו לעולי רגלים שכל עולי רגלים ראו הנס הזה, ואי אפשר לראות מרחוק שהיה חם אלא על אופן זה, יעוי"ש, ושפתים יושק. ד הנה חשיב שם ביומא הנס שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, ופירש"י שם שאם יארע פסול אין אחר תחתיו מפני שאין מרבין לקצור וכו' יעוי"ש, והקשה הריטב"א שם למה אין תקנה לפסול העומר והא תניא ביומא ז' שאם נטמאת, ואם יש אחרת מביאין אחרת תחתי', יש לומר כי פעמים שהיו קוצרין הרבה וטוחנין כדי שני שיעורים, אבל זה לא היה מצוי יעוי"ש, וקשה לי טובא הא ע"כ התם הפירוש מביאין אחרת היינו אף במחובר כמבואר להדיא בסוגיא לעיל ע"ב דפליגי שם רבי וראבר''ש ורבי סבר שם דמביאין אחרת מהמחובר אף שהוא נקצר שלא כמצותו, מפני שלא נקצר בליל ששה עשר, ולפי"ז אתי שפיר דהוצרך הנס בכדי שלא תהי' העומר מהנקצר שלא כמצותו. א דף צז התחתונה אינה צריכה כל עיקר לפי שמונחת על טהרו של שולחן, והנה יש לעיין בשולחן שנטמא היאך מטבילין אותו, דהלא כיון שהחלות תמיד עליו, היינו לרבנן דמבואר לקמן דפליגי אר' יוסי וסברי אלו מושכין ואלו מניחין, וכבר עמלו בזה גדולי אחרונים כאשר יבואר. ב גרסינן בפסחים ק"ט אמר רב אשי אמר לי רבין בר חיננא שולחן של מקדש של פרקים הוי דאס"ד הדוקי הוי מיהדק אמתא באמתא היכי יתיב וכו' יעוי"ש, וכתב הגאון אור חדש בשם הגאון מוהר"ה הא דנקט שולחן משום דשאר כלים אפשר ליטבול חוץ לעזרה במקוה גדולה יותר רק השולחן דא"א ליטבול בחול דהי' מונח עליו לחה"פ, ולחה"פ דוחה טומאה, ורק בשבת אפשר ליטבול כשסילקו השני טרם סידרו החדשה, ובשבת אסור ליטבול, ורק במקדש מותר מטעם דאין שבות בעזרה, והקשה האו"ח שם בשם ספר א"י דע"כ זה דוקא לר' יוסי דאילו לרבנן א"א לטבול מטעם דסברי דלא נקרא תמיד אלא באופן שאלו מושכין ואלו מניחין, וא"א למבול, ולר' יוסי דסבר דאפילו סילוק הישנה שחרית, וסידר החדשה ערבית גם זה נקרא תמיד, א"כ היה יכול להמתין בסידור החדשה עד מוצ"ש ולטבול בלילה במקוה גדולה חוץ לעזרה, ועל זה השיג האו"ח שם דע"כ א"א לטבול בלילה מטעם דבעי הערב שמש, ומפרש דע"כ כוונתו דטבילה צריכה להיות ביום השבת דוקא משום דבעי הער"ש, והסידור הלחה"פ יהיה בלילה אחרי הער"ש, וזהו לר' יוסי דוקא, עכת"ד, ובהגהות מצפה איתן הקשה דאי מיירי בטומאה שצריך הער"ש היאך יעבור על שבות בשבת בשביל צורך למוצאי שבת, יעוי"ש, וזה יש לדחות דבאמת הוי הצורך גם לשבת, דהרי מצוה איכא לסדר תיומ"י ורק מטעם האיסור, והוא המעכב לסדר עד מוצ"ש, אבל כיון שצורך איכא גם ביום אפשר שגם בזה לא גזרו שבות במקדש. ג אבל עיקרן של הדברים תמוה טובא הא דפירשו דהסידור בערבית לר' יוסי הכוונה בלילה, דזה ליתא הא סידור לחה"פ עבודה היא, ובעינן דוקא יום, כמבואר במגילה כ', והסידור בלילה פסול, ונפסל גם הלחה"פ, כמבואר ביומא כ"ט ע"ב דפריך שם כי מטי בי שמשי תקדוש ותפסול, ופירש"י משום כידור דלילה, וע"כ כוונת ר"י הא דסדר הישנה ערבית היינו בין הערבים, וגם מברייתא דאב"ש מוכח כן. ד ובעיקר פירושא דהסוגיא היה נראה לומר לרבנן ג"כ דסברי אלו מושכין בצד זה ואלו מניחין בצד זה, וזה תמיד האמור בתורה, וכשבאו לטבול השולחן ע"כ טובלין אותו והלחה"פ עליו, ולא הוי חציצה לטבילה כיון שתמיד כן דהלחה"פ עליו, והרי"ז כאינו מקפיד, ולא גרע מטבעת שעל האצבעות אם אינו מקפיד עליו אינו חוצץ, ואם נטמא השולחן ובאופן דלא בעי הער"ש אתי שפיר דמניחין תיכף אח"כ החדשה, ואם בעי הער"ש אזי אין ברירה דלחם הפנים החדש יטמא מהשולחו מטעם דטבו"י מטמא קודש, אבל התועלת תהי' לשבת הבאה, שיזהרו בנגיעה, ולשבת הבאה יהיה לחה"פ טהור, והנה לפי מה דתניא הכא שהחלות התחתונית היו מונחות על טהרו של שולחן, לכאורה אין המים נכנסים שם