נזר הקודש - מנחות רצה

ה ועוד הוכחה לזה מהא דמבואר שם בירושלמי סופר"ק דר"ה בענין זה דבעי להוכיח מהא דקה"ח, היתיב ר' יעקב בר סוסיי והתנינן שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש וכו' והביאור דכיון דיוצאין בלילה להעיד על עדות החדש ביום, דבלילה אין מקדשין החדש, הרי שבלילה מחללין השבת לדבר שהוא ביום, וכן פירשו המפרשים שם, והנה שם בקידוש החדש ע"כ ליתא שום דחיי' שבת בעצם הקידוש, והא דרבתה תורה דמותר לחלל שבת בדבר הקידוש, אינו רק אלא לענין מכשירין. וכמבואר, ומדחזינן שרצה הירושלמי לפשוט מזה גם בנידון מכשירין להקרבת הקרבן, ע"כ מוכח דאין לדון ולומר דהטפל אינו עדיף מהעיקר בזה, דאל"כ איזה דמיון הוא לקיה"ח, דשאני התם דהמכשירין הם בעצמן העיקרין בדבר הדחייה, כיון שאין להן עיקר וממילא המכשירין בעצמותן הם העיקר ומהאי טעמא ישנן בדחייה, אמנם בדבר המכשירין של הקרבן דישנן להמכשירין ההם עיקר, דהיינו הקרבת הקרבן בעצמו, וכיון שעדיין לא בא זמן ההקרבה דהקרבן, ממילא לא עדיף הטפל מן העיקר, ומדחזינן שרצה הירושלמי לפשוט מקה"ח לנידון זה, ע"כ מוכח דלא ס"ל להירושלמי חילוק זה, ואם כן חזינן דהמכשירין והעיקר שניהם שווים, אלא שיש להעיקר זמן קבוע להקרבתו, ולהמכשירין אין זמן קבוע להם, ובזה בעי הירושלמי אם יכול לעשות המכשירין גם בלילה, וע"כ הספק בזה אם לא נחשב הלילה לחסרון זמן, וא"כ שוב תיקשה מדוע לא פשיט הירושלמי מהא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר, כמו שפשיט כן הירושלמי בפרי"ט דשבת, וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו לעיל. :

ו והנה רוצה שם בירושלמי לומר דמכשירין דחו בלילה ג"כ, כיון שעכ"פ שייכים הם לקרבנות דשבת, ולכאורה יש להעיר על הרמב"ן והר"ן דכתבו בפר' ר"א דמילה דס"ל שאין להחם חמין קודם המילה בשביל פיקו"נ דהתינוק שהוא בסכנה מפני המילה, וטעמם כיון שעתה הסכנה לא באה, וקשה מדוע שאני דין זה מהא דהירושלמי שרוצה לומר דמותר לעשות כל צרכי קרבן גם בלילה, טרם בא זמן ההקרבה, אמנם לפי מה שביארנו אתי שפיר, והיינו דהנה כיון שמצד השלילה אין שם חסרון זמן, כיון דבאמת לילה לא הוי מחוסר זמן לענין ראוי, לומר דאין חסרון בעבור הזמן, באופן השלילי, ולכן כיון דיש לדון בזמן הקרבה דקרבנות שבת גם בלילה דהזמן בא, ולא הוי רק חסרון שלילי ולא חסרון חיובי, ועל זה רוצה לומר שם בירושלמי דגם בלילה מותר לעשות כל המכשירין השייכים להקרבן, מה שאין כן הכא דאעפ"י דאנו דנין דזמן המילה בא, אבל עכשיו אין אנו דנין בדבר המילה, אלא בדבר הפיקו"נ שיבוא להתינוק אחרי המילה, ולהכי בדבר דפיקו"נ יש כאן חסרון חיובי גם כן, והיינו כי עדיין חסרה מעשה המילה המביאה לידי סכנה. ו הנה קשה לי טובא בהא דסוגיא דשבת קל"ב דלר"א דמכשירין דדחו שבת יליף מהא דביום אפילו בשבת, ומילה עצמה דדוחה שבת הלכה היא, וקרא דביום אתא למכשירין וכמבואר שם בסוגיא ובפירש"י וא"כ בהא דאיתא שם דפריך מהא דאר"א דפיקו"נ דוחה שבת יליף מק"ו ממילה, ומה מילה שהיא אחד מאבריו של אדם כש"כ בפיקו"נ וכו' ופריך והלא אין למידין ק"ו מהלכה, וכמבואר שם, וקשה לימא דיליף הק"ו ממכשירי מילה, דהרי איכא קרא לרבות דמכשירי מילה דוחה שבת, וממילא שוב איכא ק"ו, ומכש"כ הוא מה לענין אבר אחד אפי' מכשירין דחו, כש"כ לגופו של אדם, וממילא איכא למילף בק"ו ממכשירי]. ח והנה בירושלמי שם בר"ה מביא ראיה מהא דתמיד כ"ח דעושי חביתין היו מחמין חמין למנחות קודם עלות השחר, ודחי שהוא בחול, והנה הרמב"ם בפר"ה מביהב"ח הי"א כתב דעושי חביתין מחמין חמין קודם עלות השחר, ולא כתב לחלק אם הוא דוקא בחול ולא בשבת, משמע דעתו שגם בשבת היו עושין כן, וצ"ע. ט תוספות ד"ה שאילו וכו' ומאפה תנור, ויש לעיין הא מנחת מאפה תנור דלא בעי שמן קודם אפייה, ולא בעי כלי שרת כמבואר בתוס' לעיל נ"ה ד"ה כל המנחות, וע"כ דמנחת מאפה תנור לא הוי בהיקשא דאשם וחטאת, ובעיקר הדבר שכתבו דלא בעי לימוד למנחות דבעינן כלי מטעם דבהדיא כתיב בהו כלי, דהיינו שנאמר, מחבת, מרחשת, הנה לעיל ס"ג ד"ה וכשרות כתבו דכיון דלא כתיב עשה במחבת עשה במרחשת כמו שנאמר בחביתין על מחבת בשמן תעשה אינו מוכח דטעונה כלי, וא"כ שפיר יש לומר דמאפה תנור לא בעי כלי שרת מטעם דלא כתיב תעשה בתנור, ולא נלמד גם בהיקשא מטעם דלא בעי שמן, אבל כל המנחות נלמד בהיקשא דלאשם ולחטאת, וכמו שנתבאר. י תוספות ד"ה והאיכא בזיכין, הקשה בקונטרס אמאי פריך הכי דהא שלחן לא מקדש להו לבזיכין, ונראה דלא קשה מידי דהא אמרינן בפ"ק דקומץ מנחה מכלי שע"ג קרקע שכן מצינו בסילוק בזיכין, משמע דהוי כקומץ מע"ג השלחן, עכ"ל, וקשה טובא דהלא שפיר הקשה רש"י להמקשן דפריך והאיכא בזיכין, וכוונתו שאם אין קדושה למעלה מהחלות, וע"כ הביאור דאין השלחן מקדש מפני קדושתן של החלות, ועל זה פריך דס"ד דהבזיכין הם למעלה מן החלות, ואין להם קדושה, ועל זה הקשה רש"י מנין להמקשן דהבזיכין יצטרכו לקדושת השלחן, הלא הבזיכין הם כלי שרת, ומקדשין הלבונה מצד עצמן, והא דמצינו שיליף הש"ס דקומצין מכלי שע"ג קרקע מהא דמצינו סילוק בזיכין, הלא אפשר לומר שזהו למסקנא דש"ס דילן דהבזיכין בגווי' הלחם הוי יתבי, ולבהדי דלחם הוו קיימי, וא"כ חזינן דהבזיכין הוצרכו לקדושתו של השלחן, אבל רש"י הקשה להס"ד, מנין היה פשוט לו דהבזיכין בעצמם אינם מקדשין ללבונה. א עמוד ב כלי עץ העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה, משמע מכאן דכלי עץ העשוי לנחת לא בעינן כלי הבא במדה, אלא גם כלי קטנה כהשלחן ומכ"ז אם הוא עשוי לנחת אינו בר קבולי