נזר הקודש - מנחות רצד

וכן פסק בפר"א מהלכות שבת, שפיר פסק להאי דינא דנאפין בפנים ודוחה את השבת, וכמוש"נ. א דף צו כלל אמר רב עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת ושאי אפשר לה לעשותה מערב שבת דוחה את השבת, ופירש"י ושאי אפשר אפייתן אי אפשר לעשות מאתמול ולא לישה ועריכה דכיון דקדשה בכלי מיפסל בלינה, מבואר מזה דלאו דוקא עצם המצוה אלא גם מכשירי מצוה כמו לישה ועריכה גם כן דוחה את השבת מטעם דאי אפשר למכשירין האלו להכין מערב שבת, ויש להסתפק היאך הדין במכשירין האלו שאי אפשר להכין מערב שבת לא מטעם פסול לינה אלא מפני מציאותן כגון להחם חמין דלא בעי כלי שרת ולא שייך בהו פסול לינה אם דוחין את השבת, אבל הדבר ברור שגם זה נקרא בכלל אי אפשר לעשותן מערב שבת, אבל יש להסתפק אם דוחין את השבת דוקא בשעה שיש חיוב מצוה דעבודה וכדומה, או דלמא שגם טרם בא חיוב מצוה מותר בשבת מטעם כיון דעכ"פ ניתן שבת להדחות אצלה, ונפק"מ אם מותר להחם חמין למנחות קודם עמוד השחר שהוא טרם בא זמן עבודה וחיובה, אולם שאלה זו מבוארת בירשלמי פר"ק דר"ה ה"ח דבעי שם דבר שהוא דוחה שבת ביום מכשירין מהו שידחו את השבת בלילה, ולא איפשטא. ב ולכאורה יש להעיר דכיון דקיי"ל דלילה לא הוי מחוסר זמן ומטעם זה במעשר בליל שמיני נכנס לדיר להתעשר, ומטעם זה אמרו בירושלמי פרי"ט דשבת דערל בליל שמיני נקרא ערל מטעם דלילה לא הוי מחוס"ז, וממילא תמוה טובא מדוע לא פשיט הירושלמי מזה דלילה הוי כביום, ולזה העיר לי חכם אחד. ג ונראה דהנה באופן שהגיע הזמן דהמצוה דלמחר, הלילה הקודם יש לדון בו שתים, א) מטעם חסרון זמן, ב) מטעם חסרון דלילה, והביאור בזה כך הוא, דיש לדון בזה ענין שלילי, וענין חיובי, ענין שלילי כיצד, היינו דלענין חסרון זמן המעכב הן בעשיית המצוה, הן בהקרבת הקרבן, בזה אמרינן דחסרון זמן דלילה לא הוי עיכוב בדבר, מפני שלילה לענין להיות ראוי להמצוה, אמרינן דלילה לא נחשב לחסרון זמן, לומר דהוי עיכוב בעצם הדבר, ומשום דכיון דזמן ממילא אתיא, והלילה נחשב ליום שלאחריו, לכן אנו דנין כאילו גם בא הזמן, ואעפ"י שעדיין חסר הזמן האמתי, דהיינו דבעינן יום ממש, אמנם לא הוי עיכוב לענין ראוי, ואמרינן דגם בלילה ראוי להיות המצוה נעשית מצד עצמה מצד הזמן, והא דחסר עדיין יום, זהו רק ענין שלילי, וזה אינו מעכב להיות נידון ראוי למצוה, וזה נלמד מהא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר, דדנין הלילה לומר דהזמן בא, ומזה יליף הירושלמי בשבת גם לליל שמיני לתינוק שלא מל, דתורת ערל עליו, ומפני זה שאנו דנין דלא הוי מחו"ז, אלא נקרא ערל ממש, מפני החיוב מילה שעליו, ואף שחסר עדיין זמן קיום המצוה דבפועל, מכ"ז לא יצא מכלל ראוי למילה, דחסרון יום הוא רק חסרון שלילי לענין זה, אמנם כשאנו דנין ע"ד החיוב בעצמו, היינו כשאנו דנין בעצם קיום המעשה, ועל זה נדרש יום בחיוב, כמו מצות מילה דבפועל, ומצות הקרבת הקרבנות, מובן מאיליו דזמן הקרבה לא בא עדיין כיון דנדרש לזה יום ממש, ומטעם זה מעשה החביתין, וכל המכשירין להם דמעשיהם הוא מעשה הקרבן, לזה נדרש יום ממש, ואעפ"י שמעשה המכשירין האלה כשרים גם בלילה, אמנם עיקר מצותן אינו אלא ביום, ונפק"מ לענין שבת שנדחית מפני הקרבן, ועיקר הדחיי' אינו אלא ביום שהוא זמן הקרבה דבפועל, אפשר לומר דבלילה שאינו זמן הקרבה דבפועל, ממילא אין בלילה בליל שבת תורת דחיי' להדחות שבת, וזהו כוונת הירושלמי בבעי' זו. ד והנה לכאורה הי' מקום לומר ביישוב דברי הירושלמי דלא פשיט דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר, משום דיש לומר דשאני מכשירין דיש לומר דלא דחו בלילה אף שאין מחוסר זמן, ומשום דהרי המכשירין באין משום העצם, וכיון דהעצם לא דחי עכשיו, משום הכי יש לומר דמכשירין ג"כ לא דחו עכשיו, והוא מטעם שלא יהא הטפל עדיף מן העיקר, אבל זה ליתא דאם נפרש כן סברת הירושלמי תצא מזה דבאופן שלא ניתנה עדיין לעשות העיקר, אין רשות לעשות המכשירין, ומזה אף ביום קודם זמן עשיית העצם, אין מקום לעשות המכשירין, ולפי"ז קודם פתיחת דלתות ההיכל וקודם הקרבת התמיד, דאין להקריב לפני זה שום דבר, אז אסור גם לעשות המכשירין לפי סברת האבעי', וא"כ תקשה מדוע בעי אם לעשות המכשירין בלילה, וע"כ מוכח דסבר הירושלמי דביום בודאי מותר, וע"כ הטעם כיון דעכ"פ זמן הקרבה בא, אף שעדיין אין להקריב מטעם סדר ההקרבה, אבל עכ"פ זמן הראוי לקרבן בא, והוא היום שהוא ראוי להקרבה, ולכך בעי הירושלמי לענין לילה דוקא, שהוא זמן שאינו ראוי להקרבה, וא"כ שוב תקשה מדוע לא פשיט מהא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר, דמוכח דלילה ג"כ הוי זמן הראוי להקרבה, ולא הוי בזה חסרון בזמן, ועוד בעיקר הסברא משום דהעצם לא דחי עדיין, לכן המכשירין לא עדיפי מהעיקר, אין ענין זה לזה, דהרי הא דהעצם לא דחי, הוא מפני שלא הגיע זמנו עדיין, והיינו לא מצד העדר דין דדחוי, רק מצד עיכובא דלילה, וא"כ במכשירין דלא שייך זה, דהרי בפעולת המכשירין, דהיינו ההכנה להעצם, אין הבדל בין יום ללילה, מדוע לא ידחו, כיון דזמן דחייה הוא, מפני שלילה לאו חסרון זמן הוא, עפ"י הירושלמי דשבת שם, ועוד דלפי דברי הירושלמי דלילה לאו מחוסר זמן הוא, ממילא יש לנו לדון גם על עצם המצוה דישנה גם בלילה, כיון דאין כאן חסרון זמן, ונחשב כמאן דאיתא למצוה, והא דאינו בהקרבה הוא רק משום דין עיכובא דלילה, אבל עצם המצוה שהוא העיקר ע"כ נחשב שישנו גם בלילה, וא"כ לא שייך לומר הכא לא יהא טפל עדיף מהעיקר, כיון שבאמת גם העיקר ישנו בלילה לענין זמן, רק בהקרבה בפועל אינו, וזה לא שייך לענין מכשירין.